טיסת חצות

הסיפור התחיל בטיסת חצות לניו-יורק. נחתנו לפנות בוקר, עייפים, מזיעים, עצבנים. יצאנו מהמטוס והתחלנו ללכת לאורך מסדרון ארוך יחד עם עוד המון אדם. סדרנית שחורה ענקית: תלכו פה, תלכו שם. הגענו לאולם ענק, ביקורת דרכונים. שורה ארוכה של עמדות בדיקה ותור ארוך לפני כל עמדה. בחרנו תור שנראה קצר.

במקרים כאלה, כמובן, התורים מימין ומשמאל מתקדמים מהר יותר ורק שלנו זוחל. לא הפעם. התור מימין אמנם התקדם יותר מהר, אבל זה משמאל לא זז בכלל. למה? לעמדת הבדיקה הגיעה קודם משפחה מגרוזיה, הורים, חמישה ילדים ושתי סבתות. התנהל ויכוח ערני בינם לבין השוטר הבודק, לא מבינים אנגלית והוא לא מבין אותם.

בראש התור עמדה צעירה שהתחילה להראות סימנים של חוסר נוחות. ברגע מסוים לא יכלה להתאפק, פנתה לאיש בראש התור שלנו ושאלה אם ייתן לה לעבור לפניו מפני שלא נשאר לה זמן והיא עלולה להחמיץ טיסת המשך. דיברה אנגלית אבל מהמילה הראשונה ידענו שהיא ישראלית. החבר שלי לטיסה, שהוא חמום מוח מטבעו, ובנוסף לכך שנינו עייפים ועצבנים מהטיסה, התחיל לרדת עליה:

"מה את חושבת לך? גם אנחנו ממהרים גם לנו יש טיסת המשך, גם אנחנו עלולים להחמיץ."

שמעה ככה, נאלמה דום ולא זזה יותר.

היינו עדיין בחלקו האחורי של התור והתקדמנו לאט, אבל לבסוף הגעתי לראשו. סיבבתי את הראש, תפסתי את המבט של הצעירה וסימנתי לה ביד, בואי, בואי הנה. הסתכלה עלי בתיעוב, מה אתה רוצה ממני? סימנתי לה שוב, בואי, בואי. ראיתי שהיא מהססת, אבל כנראה עשתה חשבון, מה כבר יכול להיות, והתקרבה אלי. כשהייתה על ידי הפכתי את כף היד וסימנתי לה, לכי, לכי, לכוון עמדת הבדיקה. עכשיו תפסה והלכה.

כשכל זה קרה, שמעתי פתאום מסביב: הוא מדבר אליך, הוא מדבר אליך. מי מדבר אלי? השוטר בבודקה. סיבבתי אליו את הראש וראיתי שהוא באמת מדבר אלי, בתנועות בשפה בינלאומית, מה אתה עושה לי כאן בלגן? לא תכנס לארצות הברית. ניסיתי לענות באותה שפה, מה יש? מה עשיתי? אבל אחרי רגע התברר שהוא בסך הכול שאל אם אנחנו ביחד. כן, כן, אנחנו ביחד, והצטרפנו אליה בעמדה. השוטר לקח את הדרכונים שלנו, דפדף והחתים בחותמות. אחרי חצי דקה החזיר לנו אותם ונכנסנו פנימה.

הצעירה אמרה שהיא פעם ראשונה בארצות-הברית. אפוא לוקחים מזוודות? אנחנו אנשי העולם הגדול, יודעים לקחת מזוודות, טוב תבואי אתנו. הלכנו למסוע, חיכינו ופטפטנו קצת עד שהמזוודות באו. עכשיו צריך לעבור טרמינל לטיסת ההמשך. לאיזה טרמינל את צריכה? גם אנחנו. יצאנו מהבניין לכביש טבעת, עלינו על אוטובוס שמסתובב בין הטרמינלים, ונסענו לטרמינל של טיסת ההמשך. המקום היה כמעט ריק ומסרנו מיד את המזוודות. אנחנו באותה טיסה.

פתאום יש המון זמן עד לטיסה, לא איחרנו ולא החמצנו שום דבר. ראינו בצד בית קפה קטן, נכנסנו והזמנו קפה. החלטתי לשפר את המצב. איך לשפר? להתגלח. יש לי איתי תמיד כלי גילוח והלכתי לשירותים להתגלח.

עד שחזרתי החבר כבר ידע עליה הכול. היא התחילה לעבוד במקום עבודה חדש, סניף ישראלי של חברה בינלאומית גדולה, והחברה שולחת אותה להשתלמות קצרה במרכז שלה בעמק הסיליקון. אנחנו נוסעים לכינוס בעיר סן-פרנסיסקו. היום יום שישי ועד יום שני בבוקר לא יקרה שום דבר. היא סיפרה שקיבלה אוטו שכור לכל התקופה והחבר אמר ישר:

"יופי, תבואי אלינו ונטייל יחד בסן-פרנסיסקו."

הגיע הזמן, עלינו למטוס כמעט ריק וכל אחד תפס מקום ליד חלון. בדרך כלל, שתי דקות לאחר ההמראה, עוברים מעל עננים ולא רואים יותר שום דבר. אבל הפעם היה יום יפה בכל ארצות הברית והמראה מהחלון עזר להעביר את השעות. נחתנו בשדה התעופה, בערך באמצע הדרך בין העיר לבין עמק הסיליקון. החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו. לפני שעלינו לאוטובוס לנסוע למלון ראינו מרחוק שמישהי באה לאסוף אותה. בנסיעה בדרך אמרתי לחבר שבטח לא נראה אותה יותר. אנחנו קצת דלפונים, אין לנו מספיק תקציב לנסיעה ולכן התחלקנו בחדר אחד. על אוטו שכור אין על מה לדבר. קבלנו את החדר במלון, התארגנו עם הבגדים וקצת התרחצנו. החבר, שאצבעו קלה על החוגה, התקשר לחברה החדשה שלנו.

כן, קיבלה חדר יפה והכול טוב.

"רוצה לבוא לטייל אתנו מחר?" בטח שרוצה.

"טוב, תבואי מחר בשמונה בבוקר בכניסה למלון."

מחר, בשמונה בבוקר בדיוק התייצבה בכניסה למלון עם האוטו השכור, הצטרפנו אליה ויצאנו לדרך. לזכות החבר יש לומר שהוא מכיר את העיר היטב ויודע לאן לטייל. נסענו לרחוב לומבארד, שהוא רחוב מתפתל הלוך וחזור במורד של גבעה. לפעמים רואים אותו בסרטים. הגענו לקצה הרחוב בראש הגבעה ונסענו בפיתולים עד למטה. כמו ילדים קטנים, שעולים ויורדים במדרגות נעות, עשינו סיבוב גדול לראש הגבעה, וחזרנו וירדנו שוב. אחר כך נסענו למגדלור שמשקיף על המפרץ, המשכנו והגענו לגשר שער הזהב. עצרנו בפארק בקצה הגשר הקרוב וטיילנו בו. עלינו עליו, חצינו את המפרץ ונסענו לעיירת תיירים קטנה בקצה הגשר הרחוק. הסתובבנו קצת בחנויות והמשכנו לפארק העצים האדומים. זאת שמורת יער של עצים גבוהים בעלי גזע עבה בצבע חום-אדום. באוויר ריח רענן של אדמה ורטיבות והחברה מזהה כמה שרכים על האדמה שגדלים גם בארץ.

http://vignette3.wikia.nocookie.net/travel/images/3/3e/Lombard_Street-_San_Francisco%2C_CA.jpg/revision/latest?cb=20120514014459&path-prefix=en

הזמן עבר ועכשיו כבר צהריים. חצינו את הגשר בחזרה לעיר למוזיאון היפני. בחצר בריכת מים ובה צעירה שצללה לקרקעית, שלתה כמה פנינים והביאה לנו.

התחלנו לחשוב אפוא החברה שלנו תישן הלילה. אמרה שיש לה דוד בעיר והיא תישן אצלו. נתנה לנו את הכתובת, ואנחנו, נווטים ידועים, נסענו ישר, ימינה שמאלה, ועוד פעם ימינה, והגענו.

ראינו חורשה מוקפת גדר עם שער במרכזה. לחצנו בפעמון ואין תגובה. חיכינו קצת ובדקנו את השער שהיה פתוח. נכנסנו והלכנו בדרך, חצינו את החורשה והבית התגלה לפנינו. לחצנו על הפעמון בדלת ושוב אין תגובה. הקפנו את הבית מסביב, כל התריסים מוגפים ואין נפש חיה. מה לעשות?

"טוב, תבואי אתנו למלון ונמצא משהו."

במלון עלינו לחדר לשבת לנוח רגע. במשך היום הכרתי אותה קצת והערכתי שאם נציע לה להישאר אתנו לא תסרב. ברור שלא תהיה שום אורגיה, אבל נראה לי שהיא רגילה לתנאי שדה ושיש לה אופי כזה שאפוא שלא יזרקו אותה, שמה היא תישן. ניסיתי לחשוב מה להגיד, אבל לפני שהספקתי החבר אמר:

"תרדי ללובי ותשאלי אם יש עוד חדר פנוי ותוכלי לשכור אותו."

ירדה וחזרה אחרי שתי דקות. שכרה חדר.

קבענו להיפגש בעוד שעה וללכת לארוחת ערב.

בערב הלכנו לעיר התחתית. הסתובבנו קצת בין המון מסעדות סיניות ובסוף בחרנו אחת שנראתה אוטנטית. אין מושבים ויושבים על מחצלות על הרצפה, אבל ליתר בטחון, לפני המחצלות יש שקעים ברצפה בשביל הרגליים. נהנינו מהארוחה, הסתובבנו עוד קצת בעיר וחזרנו למלון.

מחר בבוקר, יום ראשון, החלטנו שראינו מספיק את העיר והיום ניסע רחוק יותר. יצאנו לכוון דרום. הכביש עבר בין גבעות כורכר ומפרצים לאורך החוף, ולאורכו ראינו אנשים בודדים פה ושם. לאט, לאט, הנוף השתנה לאזור חקלאי. שדות מעובדים והרים במרחק. הזכיר את אזור חוף הכרמל בארץ. התקרבנו שוב לחוף והגענו לשמורה גדולה של עופות מים. נסענו בין לגונות מים רדודות והחברה שלנו זיהתה חלק מהעופות.

הגענו לאוקיאנוס. במים, מול החוף, שרשרת סלעים ועליה משתזפים המון כלבי ים שהסתכלו עלינו בסקרנות. הדרך הובילה לעיירת תיירים קטנה, ושמה, כמה לא מפתיע, "כרמל". הסתובבנו פה ושם, ועכשיו כבר צהריים והגיע הזמן להתחיל לחזור. התכוונו לנסוע בדרך אחרת, לחצות את שרשרת ההרים לעבר עמק הסיליקון ואחר-כך צפונה בחזרה.

הדרך מובילה דרך יער, והיער כמו באמריקה. עצים גבוהים, גזעים חומים עבים ועלים ירוקים מבריקים. האוויר רענן ורטוב. ראינו קרחת יער ובה בית-מסעדה. עצרנו ונכנסנו, ומלצרית הובילה אותנו לשולחן. לפני השולחנות רחבה והרבה זוגות רוקדים ריקודי עם אמריקאים לצלילי תזמורת. הגברים כולם בחולצות פלנל משובצות, מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים, והנשים בשמלות פרחוניות. האוכל מקסיקני. היינו יכולים להישאר שם עוד הרבה זמן, הנאה לעיניים ולחיך, אבל חייבים להמשיך. הדרך הובילה אותנו לעיירה של החברה שלנו ועצרנו במלון שלה למנוחה קצרה.

כשישבנו אצלה בחדר גירדתי את הראש ואמרתי:

"תראי, תרדי ללובי ותשאלי אולי יש אוטובוס או רכבת שנוסעים לסן-פרנסיסקו ואז לא תצטרכי להסיע אותנו בחזרה למלון."

ירדה וחזרה אחרי רגע וראיתי בפנים שלה שירדה לה אבן מהלב. לא אבן, סלע גדול. בעוד שעה יוצאת רכבת. לא בראש שלה עכשיו לנסוע מאה וחמישים קילומטר הלוך, ואחר-כך אותו מרחק חזור, רק בשביל להסיע שני מזדקנים למלון שלהם.

בלובי יש שני שולחנות וכמה כסאות ואפשר להזמין קפה. ישבנו ופטפטנו והחברה שאלה אם היא חייבת כסף על הוצאות קטנות שהיו לנו בדרך. ניסיתי להגיד משהו כמו תשכחי מזה אבל לא הספקתי. החבר הוציא לוקש של קופה רושמת שמאחוריו רשם את כל ההוצאות הקטנות. סיכם במהירות, חילק את הסכום לשלושה ואמר שנים עשר דולר ושלושים סנט. ביקשתי לקבור את עצמי.

הגיע הזמן והיא הסיעה אותנו לתחנת הרכבת בחמש דקות. למרות שהיכרנו רק יומיים קצת התרגשנו. אמרנו שלום, נפרדנו ועלינו על הרכבת. מאז לא ראיתי אותה עוד.

אחרי חודש וחצי בערך, בארץ, פגשתי ידידה שעובדת באותה חברה. שאלתי אם היא מכירה את החברה שלנו. כן בטח, הן חברות טובות, והחברה מתחתנת בעוד שבועיים.

"טוב, תמסרי לה דרישת שלום."

עוד סיפורים: https://www.tale.co.il/author/urila/

כפתורים
סיפורים מאת אורילה
הוצאת אופיר ביכורים:
https://www.ofir.org.il/product/כפתורים