סיפור על עורבני חכם ואנשים קצת פחות.

שדרה, איש יושב על ספסל, שלט בידו, מביט קדימה, השלט מורם כלפי מעלה.
הובו ופרדיננד מגיעים מדרום. פרדיננד קורא את הכתוב בקול חלוש, "בבקשה לקרוא את ההוראות בצד השני של השלט". הוא דוחף מרפק להובו ושניהם סובבים את האיש.
בעת שהם מאחוריו כמו גם מאחורי השלט, הם קוראים את הכתוב: "בבקשה לקרוא את ההוראות בצד השני של השלט". הם סובבים את האיש פעם נוספת.
הכיתוב אמנם אותו כיתוב בשני צדי השלט.
מתיישבים לידו. שלושתם שותקים. הובו נאנח, האיש מפהק ופרדיננד מתייפח.
הובו מגיש לו ממחטה מלוכלכת. פרדיננד מקנח את אפו, פורס את הממחטה ומביט בתכולתה החדשה, ומושיט חזרה להובו.
הובו אומר, "קח במתנה".
פרדיננד אומר "תודה".
האיש עם השלט מפהק עוד פעם. פרדיננד שואל את האיש, "אחי, מה החידה?".
האיש עם השלט: "איזה חידה?"
פרדיננד: "השלט".
האיש עם השלט: "אתה רואה את ההוא שמשתין על העץ ממול, אני רק שומר לו עליו, תשאלו אותו".
המשתין חוזר, אומר תודה, נוטל את השלט מן האיש שהיה האיש עם השלט ופונה ללכת. [כעת הוא "האיש עם השלט"].
הובו שואל: "אפשר להצטרף אליך?"
האיש עם השלט אומר: "תפדלו".
השלושה הולכים דרומה, לא לפני שנפרדים לשלום מן האיש שהיה לו שלט וכעת הוא רק מביט קדימה.
הובו שואל את האיש שהשתין קודם: "מה החידה?"
האיש עם השלט: "איזה חידה?"
פרדיננד: "זו על השלט".
האיש עם השלט: "לא ממש יודע".
פרדיננד: "ולאן אנחנו הולכים"
האיש עם השלט – בפליאה: "אנחנו? לא יודע מה איתכם, אני הולך דרומה".
פרדיננד: "למה?".
הובו: "פרדיננד שמוק עלוב, אתה לא יכול ליהנות מסתם טיול בשדרה באחה"צ של שבת, כמו היום, ללא יעוד או מטרה, לכיף שלי ושלך, כמו אנשים נורמליים?"
פרדיננד: "לא."
הובו: "למה?"
פרדיננד: "כי בן אדם צריך מטרה."
הובו: "וסתם להתפנק לא נשמע כמו מטרה שכדאי לחיות בשבילה."
פרדיננד: "פינוק זה בהווה, צריך משהו בשביל העתיד גם."
האיש עם השלט: "הגענו."
הובו מסתכל מסביב ורואה רק שדרה. שואל את פרדיננד: "לאן הגענו?"
פרדיננד: "לאיזה צד אתה מתכוון? במערב זה 102, במזרח זה 123 ".
הובו: "למה יש הבדל כזה? כולה ימין ושמאל, למה זה לא היינו הך?"
פרדיננד: "זה קשור למגבלות של הפרספקטיבה האנושית מול האבסולוטית וגם לכל מיני תהליכים שנחקרים על ידי סוציולוגיים. וכידוע לך, הובו יקירי, אלה סתם אידיוטים".
הובו מחליט לאתגר את חברו, שואל: "פרספקטיבה אבסולוטית?
פרדיננד בהוםםםםםםםם שנשמע כמו הנצח: "פרספקטיבה אבסולוטית מבוססת על העובדה שאובייקט רחוק יותר נראה מטושטש יותר וצבעיו קרים יותר. טכניקה זו נקראת גם ספומאטו. פרספקטיבה גאומטרית שמבוססת על העובדה שכל עצם נראה קטן יותר כל שהוא רחוק יותר מהעין. באמצעות הטכניקה זו אנו מצליחים לצייר גופים בחלל בגודל ובצורה שהם ייראו דומים לאופן שבו העין הייתה רואה אותם במציאות." [ויקפדיה].
(כמובן, מדובר כולה בשני הממדים של בד הציור, לעומת שלושה, שהפרספקטיבה – דמיון והטעיה – מעניקים לכולנו. אבל כולה מדובר בערך מויקפדיה, [א.נ.])
[הערת עריכה: וכך צייר ליאורדו דה ווינצ'י את המונה ליזה בפרספקטיבה}.
הובו: "אבל עדיין, למה בשדרה בצד ימין יש יותר בתים מאשר בצד שמאל?"
פרדיננד: "זו שאלה פוליטית והיא אינה רלוונטית. בעיקר לא לרגע הזה, שבו אנחנו דנים בפרספקטיבה שנוגעת כמעט בנצח".
הובו: "נצח שמצח, שאלה פשוטה, למה בימין יש יותר מאשר בשמאל? לדעתי לא היה צריך להיות הבדל ולו כזית".
פרדיננד: "האומנם, ולמה אתה כלום ואני פרופסור למתמטיקה?"
הובו: "יש לי כמה הסברים, את כולם אחסוך ממך."
פרדיננד: "תן לי לסכם אותם, זה בגלל שאתה בטלן ואני חרוץ ומשקיען."
הובו: "תגדיר משקיען."
פרדיננד: "מי שמקדש לעצמו מטרה ומקדיש את חייו לה."
הובו: "כמו סנאי, או אוגר, נניח. בשום אופן לא כמו אריה, שרובץ או מזיין עד שהרעב מתחיל להציק לו. ובעת שזה קורה, גם אתה פרדיננד לא היית רוצה להיות גזלה בסביבה".
פרדיננד: כאילו אתה אריה ואני סנאי, הוםםםם, נניח. ואילו אני אזכיר לך את המשל על השועל וסנאי, ועל הדיאלוג הבלתי נעים לשניהם בחורף, בעת שהסנאי עם מלאי גדול והשועל עם כלום ומת מרעב.
הובו: "מלאי שמאי. לשועל יש שכל ולסנאי אין. אז אולי הוא רעב קצת, אבל עולם ומלואו עומד לרשותו. הוא רק צריך להתאמץ קצת והוא כבר ימצא אוכל."
האיש עם השלט מתיישב על ספסל, הובו ופרדיננד מתיישבים לידו. מגיעים עוד אנשים עם שלטים, על כולם כתוב מה שכתוב על השלט של האיש לצדם.
הובו: "טרם הנחת את דעתי בקשר להבדל בין ימין ושמאל. אני לא מתכוון להניח לך עם זה."
פרדיננד: "זה קשור לתנועה ולהפך ממנה, לסטגנציה. הגל מזכיר שלוש כוחות עיקריים בהתנהלות היסטורית: התזה, האנטי תזה והתוצאה של ההתגוששות בין שני אלה, הסינתזה. תחשוב שהתזה זה השמאל, האנטיתזה זה הימין והסינתזה זה החלומות של כולנו באספמיה."
הובו: "למה התזה זה השמאל והאנטיתזה זה הימין ולא להפך?"
פרדיננד: "כי הימין לא מייצר כלום. הוא מתקיים בזכות ניסיונו הבלתי נפסק להתנגד למה שהשמאל מניח על שולחנו מידי פעם."
הובו: "ולשם מה לגדול ולהתחזק? הרי אומרים לנו כל הזמן להסתפק במועט. מה היה קורה אם החלשים היו מפסיקים את הרצף ומסתפקים במה שיש להם?"
פרדיננד:"(הוםםםם ארוך), הייתי צריך למצוא פילוסוף אחר עם תאוריה הולמת."
בינתיים מגיעים עוד אנשים עם שלטים, על כולם כתוב מה שנכתב על הראשון, איש לא מסתכל על השלטים רק פרדיננד והובו, שסורקים כול שלט חדש שמגיע בעניין רב ונראים מאוכזבים בכל פעם מחדש בעת שמגלים שהכיתוב היינו הך.
למרות שנאספו כמאה איש סביבם, לא נשמע הס חוץ מאוושת הבריזה הים תיכונית שמלטפת את פני הובו ופרדיננד, ושל האיש עם השלט ועוד מאה כמוהו.
עורבני מתיישב על הענף הנמוך של עץ השקמה מאחורי הספסל, נעמד על רגל ימין ובשמאל מגרד את הפדחת.
העורבני פונה לפרדיננד ואומר לו כך: "אישי היקר, נדמה לי שטעית בבחירת הדמויות במשל, איזיפוס קשישא דיבר על עורב ולא סנאי, כמדומני".
פרדיננד מפנה את מבטו לאחור ורואה את העורבני ואומר לו כך: "צפרא טבא עורבני יקר. אמנם איזיפוס דיבר על עורב אבל פרדיננד בחר בסנאי. הרי כ-2700 שנה חלפו מעת שאיזיפוס נפרד מאתנו, אפשר להתעדכן. וגם לא השתמשתי בסימני המרכאות כלומר לא ציטטתי".
אגב, "האם אדוני מטעם איגוד העורבים והעורבנים או שאדוני סתם אוהב להתפלמס לשם השעשוע?"
העורבני: "גם וגם. בעיקר סקרנו אותי כל אלה עם השלטים, חשבתי אולי יהיה קצת בלגן, וזה יכניס עניין ביום שלי, שהיה די משעמם עד כה."
הובו: "עם מי אתה מדבר?" (לא מפנה מבט לאחור, ממשיך לנקות את ציפורן אגודל שמאל).
פרדיננד: עם עורבני מאחורינו.
הובו: מסתובב לאחור ומפטיר "שלום" עוין למדי לכיוון העורבני וחוזר לנקות את ציפורן האגודל באולר, שבדרך כלל מונח בכיסו ומשמש לחיתוך ארוחותיו, בעיקר בעת שאלה פירות קשים כמו תפוח או אבטיח.
העורבני שרואה שלא ממש יצא לו משהו משני הבטלנים, שולף מגילה שהייתה מתחת הכנף השמאלית ומגפון מתחת לימנית ופוצח בנאום שנשמע כך:
"חברים וחברות, מפגינים יקרים וגם שני הבטלנים שנקלעו לכאן בטעות, (ועושה מחווה של ברכה בנוסך מוסקטרי עם לולאות בכנף ימין לאות של הזדהות והעדר מוחלט של זלזול או עוינות חלילה).
אני פונה אליכם בעניין חשוב מאוד, בשם כל בעלי החיים שהתקבצו בעירכם הגדולה והמפוארת הזאת וחיים לצדכם בהרמוניה יחסית טובה, חוץ מכמה חריגות נסבלות לגמרי בעינינו.
אנחנו, החתולים, הכלבים מחוסרי הבית, הקיפודים, העורבים, הדרורים, הזרזירים התורים, העורבנים וגם יוני הבית שאיבדו את ביתם בגלל כל המהומה הטיפשית הזאת, שאתם קוראים לה קדמה וצמיחה כלכלית ואנחנו מכנים את המציאות הזאת "נכבה", (בגלל שמנהיגנו הראשון, עורב אפור וזקן שהתפגר לא מזמן, הגיע מרמאללה).
בגלל העדר פרספקטיבה ו/או פרופורציה והנטייה שלכם להתרכז בעצמכם כאלו שאר העולם נדה.
וזה נאמר בלחישה שרק ריכזה עוד יותר את תשומת ליבם של המפגינים סביב הדובר הצבעוני על הענף הכי נמוך של השקמה,
והעורבני ממשיך כך: פונה אליכם מתוך כבוד והערכה גדולה בשמם של כול מי שהזכרתי למעלה.

עד כאן להיום. הרי יש גבול אפילו עבור נביא כמוני לנבא מה יקרה מחר, שבת, התשעה בחודש השמיני, כלומר אוגוסט.
מבטיח לכם, רבותיי, שהמשך נאומו של העורבני, (שלא נכתב עדיין), יופיע קודם כל, בבלוג הזה שלי, ועל זה אתם יכולים לסמוך לגמרי.