טיוטה

נביולה נועצת בי אצבע ארוכה. "כמה זמן אתה לא חולם?"
"לא יודע. כמה חודשים," אני מושך בכתפיים. "למה?"

פרוקסימה מניח למכשיר כשאני נכנס לחדר, משאיר אותו על השולחן. החלומות שלו עמומים, חסרי משמעות עדיין. כשיהיה מוכן הם יהיו נבואיים, העתיד שלנו, לפחות לפי. אף אחד לא באמת יכול לדעת.
"הם שוב פעם שמים פוליו בקפה," אני רוטן. הוא מהנהן לאישור.

הייתה בחורה אחת שביקשה שאני אחבר את זה ככה שהכל יהיה בסדר כשהיא מביטה בו. זו כנראה שיטה טובה להתמודד עם.
אבל מה אני יודע. זה היה דפוק בכל מקרה. (היא צרחה מכאב במהלך כל התהליך ובכתה את השם שלו. כשהוא נגע בה בפעם הראשונה היא רצתה שזה יפסיק ואולי זו הדרך)

יש לה סיוטים על ילדים שנולדים מתים. היא לא יודעת של מי הם, או מי היה אוהב אותם אם היו נשארים בחיים, אבל לא אכפת לה כל-כך. זה בעיקר מפחיד.
פרוקסימה נגע בה בעדינות והיא נתנה לו להמשיך ואז נישקה אותו על הלחי. הייתי רוצה שהיא תיגע בי ככה אבל אין לי מה לתת לה חוץ משיכחה רגעית. אני מספק אופוריה. הוא מספק תשובה.

סיפרו על אסטרונאוט שהתאבד. בת הזוג שלו הצילה אותו כמעט כל פעם. חוץ מבפעם האחרונה.
היא לא התקשרה בזמן, והוא לא היה יכול לחכות יותר.
(אתם מבינים, היא הייתה עייפה. ואולי זה בסדר. זאת אומרת, כמה היא יכולה להציל כבר)