טיוטה ישנה/מכתב של כאב

כל כך הרבה כאב נמצא בי, שאני חושבת שאני לעולם לא אוכל להיפטר ממנו.
זה ממש לא כמו שכולם חושבים, שכל מה שצריך זה פשוט לעצום את העיניים ולדמיין מקום שמח ופוף- הכל ייעלם.
לא, זה ממש לא.
זה קשה, וזה נסחב איתך לכל החיים. זה סיוט קטן שלעולם לא ייעלם.
וזה לא קשור עכשיו בכלל ל"זה יכול להרים אותך או להוריד אותך" אף אחד שנמצא במצב הזה לא חושב על המילים הטיפשיות האלה. כולם רק מנסים לשרוד. מנסים להכיל את כל הרגש בפנים. להחביא אותו. למזער אותו. לשרוף כל טיפה קטנה ממנו, כדי שלא נצטרך להיזכר איך זה להרגיש שוב.
כדי להרגיש לרגע אחד משוחררים.
אני כבר כל כך עייפה מזה, מלהתחבא בחדר בכל פעם, מלהוציא את האוזניות ולנסות למזער את הרעש הנוראי של הצרחות שבבית.
כן, זה מביא לפעמים לרגעים אובדניים, לרגעים שהם אני תוהה "מה כבר יקרה אם…" זה בלתי נמנע, אין מה לעשות.
אני לא רוצה להיקשר לאנשים כדי שבסוף אנחנו נאבד קשר, נהיה סתם עוד שם מוכר אחד אצל השני בראש. זה רק יגדיל את כמות הבדידות שאני מרגישה.

נמאס לי לכתוב לעצמי את כל העמודים האלו בידיעה שאף אחד לא מקשיב.
וכן, כן יש בי צעד שכועס עלייך, כי אני רוצה להאמין, באמת, אבל לפעמים אני גם משתוקקת לאיזו יד אלוהית שתרד ותנחם אותי, או לפחות משהו כזה. וכן, זה אנוכי לחשוב כך, כאילו שאני היחידה בעולם שצריכה ניחום, אבל לפעמים לא אכפת לי, לפעמים אני רוצה להרגיש מיוחדת, להרגיש שלמישהו אכפת.
שמישהו באמת מקשיב.