טיוח

צובעים את הקירות. כדי להסתיר את כל מה שמתחת.
אבל מתחת לצבע רואים את הקיר המתקלף. רק טיפות ונזילות של צבע טרי. רק טיוח של הפגום. שכבה על שכבה, כמו טלאים שמכסים את הישן. ואז אין אוויר והחדש הופך מסוכן. ובמקום שיכסה הוא מרעיל. מרעיל את הגוף ומרעיל את הנשמה.

פעם היה רק ישן.
לא היו צריכים טלאים. הכל היה טהור.
למרות שאולי אף פעם לא היה ממש טהור, רק בכאילו. אבל הכל היה אמיתי.
הכל הלך לפי הספר. אפילו אם הספר היה שונה קצת. מיוחד. כי אי אפשר אחרת.
כי אני מיוחדת. אולי קצת שונה. אולי קצת משוגעת. אבל תמיד מיוחדת. תמיד מחוץ לקופסא. כי משעמם להיות בנאלי. לא מקורי. סתמי. האויב הכי גדול זה הסתמי.
ואמא שהלכה איתי לפי הספר שלי. והיינו מיוחדות ביחד.והיו לנו דברים שלנו. ומילים שלנו. ומקומות שלנו. ואוכל שלנו.והמצאות שלנו. ותמיד הבנו הכל כי זה היה שלנו.

וגם האהבות תמיד מיוחדות. תמיד שונות.אף פעם לא בזמן הנכון. ואף פעם לא במקום הנכון. ואף פעם לא בתלם. ואף פעם לא כמצופה. דווקא נגד. דווקא שונה. תמיד צעד אחד קדימה. או בעצם אחורה. אבל אף פעם לא בזמן.כי אז אין טעם.והיא תמיד ידעה.
ילדה בת תשע שמתאהבת בשחקן באופרת סבון.
ילדה בת שלש עשרה שמתאהבת בעוד אחד כזה אבל אוסטרלי. והפעם בטוחה שזה אמיתי.
ילדה בת עשרים ואחת שמתאהבת בפנטזיה.
ואחר כך ממשיכה את הפנטזיה.
ואחר כך נשאבת לתוך הפנטזיה. לתוך עולם של מבוגרים שמלא בפנטזיות שהיו שייכות לעולם אחר. עולם שהיה אחר אבל אחר כך כבר לא. כי פתאום האחר הוא של הילדה שהיא כבר לא ילדה אבל אולי רק קצת. ופתאום גם הוא מבין את הדברים שלי. ושלנו.
והוא גם במקרה שייך לשם. והוא במקרה גם קצת אוהב אותה. והוא במקרה גם קצת רוצה אותה.
ופתאום ילדה בת עשרים ותשע שמממשת את הפנטזיה. והוא אותו אחד.ופתאום רומן של גדולים. רומן מהאגדות אבל עדיין משם. עדיין אמיתי. עדיין טהור אפילו שלא.ועדיין כנגד התלם. כי אי אפשר אחרת.
ואמא ידעה הכל. ואמא הבינה הכל. ואמא תיצפתה. ואמא דיווחה. ואמא הקשיבה. ואמא דיברה.

וילדה בת שלושים ושתיים שאין לה אמא. רק בכאילו.

ואחר כך בא הטיוח.

אחר כך הכל כמו הספר. כי צריך לשרוד. ולטייח.
אבל הספר רקוב.
כי הטיוח לא מספיק. לא פותר כלום. רק מכסה.

ולפעמים הדברים הישנים הם נכונים ואי אפשר להרפות מהם. לא עם טיוח.

וכבר אין את הדברים שלנו כי אמא לא מדברת. וכבר אין דיווחים של אמא כי היא לא באמת היא. היא רק נשברת. כמו הקיר שמתקלף. נופלת ומתוקנת. ושוב נופלת ושוב מתוקנת. וכשמנסים לתקן אותה, הקיר מתקלף. ואז אני משתעלת. משתעלת בפנים.כי כשמתקנים אותה היא רק זמנית. היא לא כמו פעם. היא בעצם שבורה ותהיה שבורה לתמיד.והכל טיוח שמתחתיו יש ריקבון.יש רק מח אבל אין מילים. יש רק גוף אבל הוא שבור.

אבל היא עדיין מיוחדת. אמא עם מחלה משונה. מחלה חדשה. מחלה שלוקחת את המילים ולא את הראש. לוקחת את ההבעה ולא את הרגש. לוקחת את מה שמעל פני השטח ולא את מה שבפנים.
ואנחנו עדיין מיוחדות ביחד.
כי היא לא יכולה לדבר ואני לא יכולה לשתוק. ואני עדיין מטייחת. אבל כשאני מטייחת זה לא עובד. הקיר נצבע ואז אני משתעלת.כי אני לא יודעת. כי היא תמיד טייחה ואני רק צפיתי. רק בטחתי. ועכשיו לא יודעת איך.

ילדה בת שלושים ושתיים שמתאהבת בשחקן. אבל הפעם אמיתי. לא בתוך קופסא. לא דמות פיקטיבית. באמת אמיתי. כזה שאפשר לגעת בו באמת. ולדבר איתו באמת. והוא גם עונה. לא רק בפנטזיה. לא רק בכאילו. וזה כבר לא טיוח. זה אפילו יותר אמיתי מהכי אמיתי שלי.וגם זה מוזר. הכי מוזר. והפעם הכל שונה. כי הפעם אין אמא. רק אחת שלא מגיבה ולא מדברת ובקושי שואלת. ותמיד חוזרת לישן. תמיד מנסה להוריד את הטיוח גם כשהוא בעצם לא טיוח. אבל היא צריכה את מה שמתחת. זה נותן לה בטחון. גם אם הוא לא באמת טהור. גם אם הוא שייך לפעם. זה נותן לה בטחון. וגם לי. כי לפעמים הרקוב הוא נכון. הוא מיוחד. הוא שלנו. שלי ושלה. כמו הזיכרונות. כמו הגלידה שאכלתי לארוחת בוקר. כי ככה רציתי. כי היא הסכימה. כי יש בזה חלב וקקאו. וזה יותר טוב מכלום. וכמו שאחר כך גם היה כלום. והיא גם הסכימה כי זה מה שרציתי. וכמו ההוא שאהבתי. שהוא לא היה רק שלי. אבל היא הבינה. כי אני רציתי. וכי זה היה אמיתי בשבילי גם אם לכל העולם לא. כי היא מיוחדת כמוני. עם ההחלטה המיוחדת שלה לתת לי חיים רק כשהיתה כבר אחרי הכל. ולא להתפשר.כי פשרות זה אסון. ובסוף אולי כן. ועם הטיוח המיוחד שלה רק כדי להגן עליי. גם כשאולי לא היה צריך. ועם המחלה המיוחדת שלה.שוב לא בתלם. אבל הפעם אני כן והיא לא. ועכשיו רק אני מבינה וצריכה להסביר לכולם את מה שהם במילא לא יבינו.

כי רק אני מבינה.

ואז אני צריכה לחזור איתה לפעם. מתחת לקירות. וזה בעצם קל כי גם האמיתי החדש חזר להיות רחוק. באוויר. במקום אחר. בעולם אחר. חזר לתוך המסך. לתוך הקופסא. כולם חוזרים למקום ממנו באו. ורק אני כבר לא יכולה.לא באמת. כי הבית אותו בית אבל המהות לא אותה מהות. במקום צעקות יש רק שקט. אבל צעקות זה חיים ושקט זה מוות. ובמקום הכעס יש אהבה. אבל דווקא הכעס נראה אמיתי. ולאהבה יש ריח של סוף. אהבה שמטייחת. והאנשים אותם אנשים אבל לא באמת. כבר לא שלי. לא שלנו. נחלת הכלל. לא באמת בית. רק בניין. רק רחוב. הרגש הפך לחומר. והחיים להישרדות. ישן בחדש. חדש בישן. כמו אוטו חדש. נראה אותו דבר אבל מבריק יותר. צבוע יותר. מנצנץ בשמש כמו זכוכית שנשברת. כמו שהכל נשבר בסוף.מחליף את הישן אבל לא באמת. מטייח. שוב טיוח. כי בתוך האוטו החדש נמצא אותו רקבון. ובתוך הבית הישן שום דבר כבר לא כמו שהיה.

וכשמטייחים משתעלים. ונחנקים.

ואז זה עובר.