טוב…אין לי מושג איך לקרוא לזה…אדום? אולי סתם ככה- אדום.

הישר אל הבוקר בקול רעם מהדהד עטור צרחות סירנות. צרחות אדומות תחת שמש בוהקת. שמים תכולים היום עם ענני כיבשה צחורים, בני כנף מצויצים וגוש מתכת מקרקש אחד. הליקופטר.
אז אני הופכת צד במיטה, הכול מתערבב, הבוקר הוא לא בוקר, והחתול מחייך- השפם הענקי שלו שהוא בעצם מטאטא מדגדג ואני מתחילה לצחקק, גם הוא אבל יש בעיה כי יש כלכך הרבה עוגות ואין מי שיגמור. אין מי– , הוא צוחק ואני- אני– אני–
אני הופכת צד במיטה ואוזני מצלצלות: אדום, החלון סגור עכשיו, שילה סגרה אותו: היה רעש נורא, עדיין יש?. וכך-לאט- לאט. לא. מהר- מהר אני מתקלפת מתוך הסדינים אל הבוקר התכול שלי. לא, לא שלי אבל, בכל זאת אני נצבת סמורה כולי תחת הקור החודר הזה, הריצפה קפואה ואין לי גרביים. אבל, בכל זאת אני ממשיכה, פוסעת אל המסדרון זוכרת טוב כלכך את החתול המחייך, שמן ואדמוני עם בהרות קלות על גבו אבל, בכל זאת איך חתול מחייך?
ואז, רק אז שילה צעקה. מתגשמת פתאום אל תוך המסדרון מקריאה בקול אדום מתוך המכשיר הוורוד שבידה, זה שצחקנו פעם שהוא ניראה כמו מקרר. היא מקריאה והנה גם אבא מקריא, והנה אמא, שם, צועקת והנה המכשירים הרבועים האלה רוטטים מהבהבים והסירנות ששם בחוץ- הם-בכלל סירנות ושילה בכלל סגרה את החלון כי ההליקופטר עשה רעש נורא ורפאל יצא, הוא לא בבית ומי אמר שהוא בחיידר, ומי אמר שחתול יכול לחייך (אבל, בכל זאת- הוא מחייך) ואלי רוצה כלכך ללכת לגן ואין מי שיקח אותה כי אמא כבר הלכה כי דוידי של חני אולי נפצע וחני בוכה, וגם אבא כבר הלך כי רפאל לא כאן ושילה אמרה עכשיו לאלי שהם מתים, שם בבית כנסת, איפה שהיתה הברית של יאיר איפה שביום חמישי אמור להיות האירוסין של חדידה, ואני פשוט יושבת מול השמשות הענקיות של המרפסת, עם הסידור הקטן הזה ביד והשמים שתכולים-ממש, למעלה וכפכפים שחורים ולבנים למטה כי ממש קפוא לי ברגליים ואני…. אני שומעת את שילה כאן- ויש, אולי, הרוג אחד ושתי פצועים ואומרים שהם, הם, האנשים האלו. באו עם גרזנים, אה , לא. גם עם אקדחים ואלי אומרת שהיא גמרה עם התהילים ומתי כבר אפשר ללכת לגן והמכשיר הזה רק ממשיך לצפצף ואני עם הסידור הקטן שלי ביד והשקט הרועד הזה מסביב, מצופה כולו בסירנות מהבהבות שנשבר פתאום ב"בוום" ושילה שואלת עם שמעתי. כן, זה יריית אקדח. והמילים שחורות וזעירות על גבי הדף הלבן שלפניהן, בלעדיהן היה חלק.
ואבא לא כאן ואמא גם לא ולאלי יש סרט אדום בשיער ואני מסתמרת כי קר לי ופעם, ליפני עידן ועידנים אני והחתול צחקנו כי היו שלושה עוגות ענקיות ולא היה מי שיגמור, והנה, הכל מטשטש והאותיות זולגות אל תוך ידי (אבל, בכל זאת) הדפים לא לבנים, בכלל, ואבא!- כן אתה ששם!- למה? למה-זה-עוד פעם?–
והשמים תכולים ויפים חוץ מגוש המתכת הרוטט וחתולים, לעזזאל, וחתולים בכלל לא מחייכים! ובבקשה…בבקשה!
ואלווי…
*
*
*