טובעים בשמחה

שמחה עוברת בגלים. אנשים תמיד צועקים אותה חזק, מפיצים אותה מהר, קופצים למעלה ולמטה כדי להרגיש אותה טוב יותר. הם מתמקדים רק בשמחה, שוקעים בה כל-כולם וחוסמים דברים אחרים.
אולי זה בגלל שהם מפחדים. מפחדים לאבד אותה. הרי היא לא מגיעה לעתים קרובות, אז כשהיא כבר כאן, הם נאחזים בה בכל כוחם. הם שמים אותה קרוב מולם כדי שהם לא יוכלו לראות אף דבר אחר, מרחיבים אותה לאנשים אחרים כדי שהיא תעטוף אותם מכל העברים ורחוק ככל האפשר כדי שחלילה לא יקרה לה משהו. כדי ששום דבר לא יצליח לחדור ולנפץ את הבועה היקרה והנדירה שהם הצליחו לבנות אחרי כל כך הרבה זמן.
הם צודקים, כמובן. כשעצב מפרק שמחה לגורמים זה כואב להחריד. ויש משהו מדהים בשמחה מוחלטת ומשכרת שממלאת בטירוף ובחיוכים גדולים שכואבים בלחיים.
הם צודקים. הם צריכים לפחד ולהיאחז. הם צריכים לשמח עד לאפיסת כחות.
הם צודקים.
אבל אותי זה תמיד ממלא בפליאה מסויימת. מין ראש מוטה ומבט מהורהר כשאני רואה אנשים צועקים. אנשים רוקדים, עושים רעש, טובעים בשמחה. משהו שקשה לתאר במילים. משהו מעבר לרגש בימים רגילים. משהו נורא… מיוחד.
זה תמיד ממלא אותי בפליאה, כשאני מטה את הראש במבט מהורהר ורואה אנשים במצב הנואש והקטן שלהם, דווקא, כשהם ממש שמחים.