חתימתן של קרניים

שקט סביב למוזיקה רועשת, חביבות שמכסה חוסר הבנה, אורות בהירים שמביאים חושך, חשיבות שעוטפת חוסר תכלית. זה העולם שמקיף אותי כשאני מהלך בינות מים והמיאוס מקביל את ראשי אל הקרקע. ואלים נשכחים שממלכותיהם קרסו, כמה שהכל-הכל אפור. הרוח מעבירה בי צמרמורות, וכל החכמה שיש לא חודרת את ריח הרעל שאופף אותי. אני רואה רצח בפרחים, ושרצים באדמה. ואני מריר כמו הנקמה כשאני עומד, בפעם האלף, בפני החוקים שאין להם ממש. חוקים שנקבעו על ידי אחרים, אחרים ממני. אחרים, שאצלם הכיעור הוא יופי והשעמום הוא רגש. אחרים, שאין דבר ביני לבינם, מלבד כבליהם על צווארי, מחשבותיי, אושרי. ואני בוכה ובוכה, בפנים חתומות שנואשו מלמצא מפתח. אני חומק לפינות ולכתלים, מפלטי הדמעות הכתובות שלי. אני מתאמץ להקיז את דמי כדי שאוכל לחשוב את החוקים. אני מחייך ושותק ושורד. אבל בלילות כמו הלילה, אני לא מסוגל אלא להודות שאין בכך די.