חתול – אלתור

בשכונה שלנו, מאחורי הפחים, ליד הבית של ששי הזקן, ומול הפיצוצייה, גר חתול. חתול מכוער. מעולם לא ראיתי כזה חתול מכוער. פרווה אפורה ומדובללת, עם קרחות קטנות ולא אחידות. עין חצי-עצומה-תמיד, עם צלקת קטנה ולבנה מעליה. אוזן נגוסה ושמוטה. החתול היה חתול מסודר – הוא יצא מאחורי הפחים שש פעמים ביום, פעמיים לצוד, פעמיים לנשוף על יונים תמימות, ופעמיים להתפנק באור השמש. לי ולחתול היה הסכם: פעמיים בשבוע אני אביא לו שאריות, והוא בתמורה; לא יחרבן וישתין בביתינו. הסכם פיר שמעולם לא הופר. כשהייתי עובר בפיצוצייה, לפעמים הייתי רואה את ששי הזקן יושב על מדרגות, ליד הפחים, בפיג'מה כחולה ושמיכה ירוקה סביב כתפיו הצנומות, מפטפט עם החתול. תמיד כשראיתי מחזה משונה זה, קנאה מכוערת צפה לה בלבי. ומי הוא ששי הזקן, שגר ליד הפחים, שיפטפט עם החתול בכזה שיוויון נפש? הרי לחתול ולי היה הסכם שכבל אותנו בנפשותינו, והחתול בכלל לא היה בר-פטפוט! הרי הוא חתול, וחתולים לא מפטפטים עם זקנים עטופי שמיכה! פעם אחת, כשיצאתי מהפיצוצייה ובידי שקית המכילה פחית טונה, ראיתי את ששי הזקן יושב לו על המדרגות, עטוף שמיכה, ומלטף בנחת את ראשו של החתול! איי, כמה כעסתי!
מיהרתי לחצות את הכביש והתייצבתי מול הצמד השליו.
"אוי, נערי! כמה טוב לראותך!" קרא ששי הזקן וחייך חיוך עם כמה שיניים חסרות.
הנפתי את ידי והצבעתי על ידו הגרומה, שנעה על ראשו המדובלל של החתול.
"ומה מעשיה של היד הזו על ראשו של החתול?" שאלתי בהאשמה.
ששי הזקן נראה מופתע. "אני מלטף את החתולה, האין זה ברור?" שאל בקול מתפלא. שמיכתו הירוקה התקמטה כשהחתול קפץ על ברכיו. "הרי זה חתול, לא חתולה!" קראתי בעלבון. שוב הוכיח ששי הזקן את חוצפתו. מי יתבלבל ויחשוב שהחתול – הרי הוא חתולה?
לא בא בחשבון.
צחוק גרוני נפלט משפתיו היבשות של ששי הזקן. "חתולה היא זו! כי מעולם לא ביקרת מאחורי הפחים?" נרתעתי בזעזוע.
"מאחורי הפחים גר החתול! זהו מעונו הפרטי, ומי אני שאפלוש לביתו?"
ששי הזקן טפח על ראשו של החתול בחיבה.
"ואם היית מבקר מאחורי הפחים, היית רואה כי חתולה היא זו! גורים ישנים להם על שקיות הזבל, ואותם היא מיניקה ומלקקת!"
חתולה? אבל הרי חתול לא יכול להפוך לחתולה רק כי יש לו גורים!
"וודאי הם של חתולה אחרת, והוא רק מטפל בהם. עליי להניח שהוא האב." הכרזתי בביטחון. "אוהו, אבל חתולה היא זו! רק תביט בין רגליה – בנימוס, כמובן – וראה בעצמך!" התפלץ ששי הזקן. אז כרעתי ברך והצצתי לשנייה. ואכן, חתולה הייתה זו! מבויש, נאלצתי להסכים עם ששי הזקן.
אז בשקט בשקט, פתחתי את הטונה, והנחתי את הקופסה ליד החתלתולים הישנים.
שנים עברו מאז אותו מקרה, ששי הזקן שכב עם שמיכתו בקבר, והחתולה – שכעת כבר השלמתי עם היותה חתולה – הזקינה. חתוליה הקטנים לא היו קטנים יותר, ונשאו את המוניטין של אמם איתם: החתולים שגרים מאחורי הפחים, ליד הבית של ששי הזקן (ז"ל) ומול הפיצוצייה. היו חמישה מהם: אחד שחור כלילה עם כתם לבן בקצה זנבו, אחד אדמוני עם פסים דהויים של חום, שניים לבנים עם כתמים אדמוניים, ואחד אפור, כאמו, רק שפרוותו הייתה משיית ומבריקה, ועינו פקוחה, ואזנו שלמה. וכך, יום אחד, כשיצאתי מהפיצוצייה, עם שקית שבה היו עוגיות ג'ינג'ר, לא היו שם החתולים.
במצוקה רצתי לקברו של ששי הזקן (ז"ל) וצנחתי על העשב שמול האבן האפורה, ובה חקוק שמו.
"בבקשה ששי הזקן, אני יודע שאתה ז"ל, אבל תעזור לי למצוא את החתולים של גועל החתולה. אתה זוכר את גועל? חתולה אפורה, עם פרווה מדובללת שכזו, עם קרחות, ועין חצי עצומה עם צלקת לבנה מעליה, ואוזן נגוסה? החתולה שחשבתי שהייתה חתול? זוכר?"
ניסיתי לעורר את זכרונו של ששי הזקן (ז"ל), אך לשווא. אלצהיימר היא תופעה שכיחה בקרב אנשים מתים.
ואז שמעתי יללה קטנה. ממש קטנה. הלכתי אל אחורי האבן, ושם היה יופי, החתלתול האפור של גועל, עם שלושה גורים סביבו.
וכך, שוב נאלצתי להשלים עם העובדה שהחתול היה חתולה.