חשבון פשוט

חשבון פשוט/ אסף בלו

שקט, האם זה השקט שלפני הסערה או אחרי? אני כבר לא בטוח איך הולך המשפט, אני חושב ששתי האופציות יתאימו במקרה זה. האקדח היה גדול, כסוף וחם, או שהיו אלו ידיי שהיו חמות מזיעה. יואב הסתכל עליי, ואני הסתכלתי על האקדח ונזכרתי.
תזכור! שתיים כפול שלוש זה שש, הוא אמר לי, חשוב שתגיע מוכן לכיתה א', תראה למורה שאתה ממש חכם. בסדר אמרתי, אני אזכור. מחר אני עולה לכיתה א' בבית ספר אחרי שהייתי בגן הרבה זמן, כבר לא כיף בגן אז רשמו אותי לבית ספר, ככה זה כשכבר לא כיף בגן, רושמים אותך לבית ספר ואתה כבר ילד גדול. הסתכלתי על הדף שאורן רשם לי ושחשוב שאני לא אשכח כדי שאני אגיע מוכן מחר. אורן כבר יודע לרשום הכל והוא הבטיח שהוא ילמד גם אותי, הסתכלנו ביחד על הדף ופתאום אמא נכנסה לחדר "ילדים לכו לישון, מחר חוזרים לבית הספר", אבל אמא אני עוזר לו, לימדתי אותו כמה זה שתיים כפול שלוש, שש צעקתי בשמחה ואמא חייכה, כל הכבוד איתי אבל שניכם צריכים לישון, בבית הספר ילמדו אתכם עוד הרבה דברים חדשים בלי שתלמדו אחד את השני. אבל אנחנו לא נרדמים אמרנו ביחד, "זה מההתרגשות" אמרה אמא וסגרה לנו את האור. למזלי נשאר קצת אור מהמדבקות הזוהרות שהדבקתי על התקרה, מדבקות של שמש וכוכבים, יכולתי לראות גם את כל הפוסטרים שעל הקירות אבל לא זיהיתי מי נמצא בכל פוסטר, ממחר אני אהיה ילד גדול כמו בפוסטרים. היום הראשון בבית הספר לא היה כל כך כיף, נכנסתי לכיתה וישבתי בשולחן ליד הרבה ילדים שאני לא מכיר, עכשיו אין גננת יש מורה, היא דיברה ממש הרבה, לא הקשבתי להכל כי חיכיתי שיגיע שיעור חשבון כדי שאני אוכל להגיד מה שאורן לימד אותי. אחרי שהמורה דיברה כל אחד אמר איך קוראים לו והדביק מדבקה עם השם על החולצה. אחרי זה יצאנו להפסקה, זה אומר שאפשר לצאת לטייל בבית הספר עד שיש צלצול ואז צריך לחזור לכיתה, אז יצאתי החוצה כמו כולם, ראיתי שיש כמה בניינים של בית ספר, ראיתי שילדים משחקים כדורגל במגרש ועוד הרבה ילדים שהולכים סתם כמוני, הרוב היו יותר גדולים ממני. הסתובבתי וראיתי שאין ממש מה לעשות, אין פה משחקים כמו בגן, יש רק כדורגל ומשחקים שם ילדים ממש גדולים, אפילו יותר מאורן. חיפשתי את אורן בבניינים אבל לא מצאתי אותו, יש כל כך הרבה ילדים ומורים אבל אותו לא ראיתי. המשכתי ללכת אבל פתאום היה רעש ממש חזק של פעמון, ראיתי שכולם נעצרים ואז שוב מתחילים ללכת לכיוונים שונים, גם אני נעצרתי וניסיתי להיזכר איפה הכיתה, כל כך רציתי שיגיע שיעור חשבון, הסתכלתי על שלושת הבניינים וראיתי שהילדים הגדולים הולכים לבניין האחרון ואז הסתכלתי על הבניין שבאמצע ופתאום ראיתי את אורן, קראתי לו אבל הוא לא שמע, התחלתי ללכת לכיוונו ופתאום ניגשה אליי אישה מבוגרת ושאלה למה אני עדיין בחוץ, אמרתי לה שאני לא זוכר איפה הכיתה שלי אז היא הובילה אותי חזרה. כשנכנסנו המורה כבר דיברה וכולם ישבו, המורה הפסיקה לדבר וכולם הסתכלו עליי, המורה אמרה תודה לאישה שליוותה אותי ואמרה לי שאסור לאחר ושהפעם המנהלת סולחת לי כי אני חדש. התיישבתי בכיסא והמורה שוב התחילה לדבר ולדבר ואני לא הקשבתי לה עד ששוב היה צלצול, המורה אמרה לנו שהולכים הבייתה וההורים צריכים להגיע לאסוף אותנו. הייתי עצוב שלא היה שיעור חשבון.
שש, אחד משש, חשבון פשוט, זה הסיכוי שכדור ייצא ואני אמות, ככה זה ברולטה רוסית. בתוף הקלאסי יש שישה כדורים, ממש כמו בתוף שמולי. יואב היה החבר הכי טוב שלי, כמעט כמו אח גדול שני. הוא גדול אפילו יותר מאורן וגם חזק יותר. כשיש לך אח גדול אתה יודע שיש איתך תמיד מישהו, תמיד הוא ישמור עליך מכל צרה. אורן ואני היינו גם החברים הכי טובים, תמיד שיחקנו כדורגל אני הוא ויואב שהיה השכן הדתי שלנו. אני הייתי בועט בשמאל ואורן היה בועט בימין, יואב היה בשער כי היה הכי גבוה. גם בל"ג בעומר לא עשינו מדורה עם הכיתות שלנו, היינו: אני אורן ויואב, מדורה של 3 אנשים. בבית הספר אם אורן היה הולך מכות הייתי קופץ לעזור לו, היינו בעונש ביחד. גדלנו באותו החדר, תמיד בלילה היינו עושים שיחות על הכל. תמיד אורן היה שם. כששברתי את הרגל ושמו לי גבס גדול מאוד, אורן גלגל לי את הכסא כי לא יכולתי ללכת, וכשגירדה לי הרגל, אורן במשך שעה ניסה לעזור עד שהצליח ושבר לי את הגבס לשניים, הרופא שם לי אחד חדש. אחים תמיד עושים ניסויים אחד על השני, אני לא כועס שהוא פתח לי את הראש בבריכה, בסך הכל הוא רצה לעשות לי הקפצת כתפיים, לא אשמתו שהשפה של הבריכה הייתה בולטת מדי. תמיד היינו ביחד, מבית הספר היסודי ועד התיכון, תמיד היה לי אח גדול שנמצא בשכבה מעליי ככה שאף אחד לא העז להתעסק איתי, ואם כן התעסקו איתי אז אורן בא והביא איתו את כל השכבה שתעזור. ככה זה כשיש אח גדול, הוא תמיד יהיה שם. לי כבר אין אח גדול, ויואב הוא כמעט כמו אח גדול, חוץ מזה שהוא לא אח גדול.
איך הגעתי למצב הזה? האדרנלין בגופי מקשה עליי לזכור, האקדח מעט רועד בידי, כל הגוף באקסטזה, ליבי פועם חזק יותר מתופו של כל אקדח. אני רואה את השתקפותי המעוותת בכסף הבוהק של האקדח, האם אלו חיי? האם זו השתקפות החיים בכלל? שבע עשרה שנים של אושר והיתר יגון? חור שחור? סבל? איך הגעתי למצב שאני עומד לשחק רולטה רוסית. מיליון מחשבות חולפות ברגע שנדמה כמו נצח, או שאולי אולי בעצם כבר שיחקתי והפסדתי, וכל מה שעובר בראשי כרגע אלו הם החיים החולפים לנגד עיניי כמו שאנשים תמיד אומרים? לא, אני עדיין פה. אלוהים, הכל בגללו, עכשיו נזכרתי.
יש אלוהים! צעקתי, כי הכדור שלי פגע במשקוף ונכנס לשער. ככה זה בסטנגה, המטרה היא לפגוע בקורות או במשקופים כי הם נותנים תניקוד הגבוה במשחק, גול רגיל זה רק נקודה אחת. "כן, אלוהים עזר לך לנצח" צעק לי יואב מהחצי השני של המגרש. כשאלוהים עוזר לך אז יש אלוהים, כשאלוהים נגדך, אז אין אלוהים, אתה צריך להחליט כבר. מגיל קטן היינו משחקים במגרש השכונתי, היו שיחות על אלוהים מדי פעם עד שלאורן נמאס מהשטויות של יואב. היום יש יותר שיחות על אלוהים ופחות כדורגל, כי אורן לא פה. אין אלוהים צעקתי חזרה ליואב, אם יש אלוהים לא הייתה שואה, אם יש אלוהים הוא היה עוזר לך לנצח כי אתה דתי. "אנחנו לא יודעים מה אלוהים חושב, דרכיו נסתרות מעינינו, לכל דבר יש סיבה". אל תתחיל עם זה צעקתי לו והעפתי את הכדור הרחק מעל השער, התחלתי להתחמם, לא לכל דבר יש סיבה.

"אבל למה אתה מעיף את הכדור? למה אתה מתעצבן עליי?", ככה, כי אתה כל הזמן מזיין את השכל, עשו לך שטיפת מוח מגיל קטן ואתה מנסה להשפיע עלינו כל הזמן. "לא ניסיתי להשפיע עליכם! רק רציתי שתחשבו על הדת כמו שלימדו אותי בישיבה". עכשיו אתה לא בישיבה, זה אומר שאתה לא מאמין כבר, אתם סתם חובש כיפה, בשביל אמא שלך. יואב התעצבן והלך להביא את הכדור, אני יצאתי מהצד השני של המגרש והלכתי הבייתה. באותו הלילה כששכבתי לישון הגיעו הדמעות, ללא כל שליטה בכיתי אל תוך הכרית. איזה אלוהים זה שלקח לי את אורן, סתם ככה בלי שום סיבה. איזה אלוהים זה שבורא אנשים שלא עוצרים בעצור? זה התמרור הכי חשוב! צעקתי בשקט אל הכרית, למה, תענה לי למה! שקט, החדר נותר שקט, בחיים לא חשבתי שהחדר הזה יהיה שקט, אף פעם. אבל עכשיו שקט, הבכי של אמא כבר נפסק ואבא לא נחר, שקט, ריק, כמוני. למרות החושך, הסתכלתי הצידה מהרגל ולא ראיתי כלום.
אחד משש, כשחושבים על זה, זה מצחיק. תמיד כשמחשבים סיכוי של משהו מחשבים אותו לפי האחוז שיקרה משהו טוב, אחד למיליון שתזכה בלוטו, 80% שהניתוח יצליח, 90% שתעבור את המבחן, אבל לא ברולטה רוסית, אחד משש הסיכוי שלך למות או אם תרצו קצת יותר משישה עשר אחוזים. אחוז די גבוה ביחס למה שעומד על המאזניים. כשאני חושב על זה שוב, הפחד שהודחק על ידי כעס צף לו, לא משנה מה תעשה, הפחד יהיה שם. ניסיתי להרים את האקדח אבל כח כלשהו עצר בעדי, כאילו היה מגנט ענקי מתחת לרצפה שמנע ממני, ניסיתי בכל כוחי, ידי רועדת וליבי דופק בחוזקה כך שרק אותו אני שומע, אם יואב אמר משהו זה לא הגיע אליי, הצלחתי להרים את האקדח בלי לדעת אפילו, הצמדתי אותו לצד ראשי כך שהאקדח כבר לא רעד.
בום! בום! בום! ככה נשמעו הדפיקות שלי על הדלת של יואב. הדלת הייתה חומה ועליה הייתה מדבקה צהובה עם תמונתו של המשיח. לאחר כמה שניות המתנה, יואב פתח את הדלת ועמד מולי. "מה?" הוא שאל, אני עושה מבחן לאלוהים, אתה מוזמן לבוא לראות.

עלינו אליי הבייתה, הבית היה ריק, ההורים היו בעבודה ואורן היה בקבר. אם יש אלוהים בקרוב נדע, "מספיק עם השטויות שלך, אין לי כח לריב עוד פעם". לא צריך לריב, רק צריך להסתכל, חכה כאן. הלכתי אל החדר של ההורים והוצאתי את האקדח של אבי מהשידה וכדור אחד. חזרתי אל החדר ויואב ששם לב לאקדח נעמד מיד, "מה אתה עושה?", מבחן לאלוהים עניתי, אם יש אלוהים אני אצליח ברולטה רוסית, אם אין אלוהים אז…אין. "מה אתה דפוק?! תביא את זה!" יואב קפץ עליי ותפס את האקדח, הוא ניסה בכל כוחו להוציא לי אותו מהיד, הוא התחיל לעקם את ידי והכאב היה כל כך גדול עד שבאתי לעזוב אבל האקדח ירה לפתע. שקט, יואב הסתכל עליי ואני על האקדח, ריח של אבק שריפה באוויר, השקט שלפני הסערה או אחרי? זה לא משנה כבר, הכדור פגע בקיר והותיר בו חור. "מה אתה מפגר?! יכולת להרוג אותנו!", מרוב הלם מלמלתי כנראה שלא קרה כלום, לאחר כמה שניות התעשטתי וקלטתי שהאקדח נמצא אצל יואב ביד. "אתה לא נוגע בזה יותר!" רצתי אליו וניסיתי לקחת את האקדח אבל הוא היה גבוה יותר וחזק יותר ועצר אותי ביד אחת בלבד, התרחקתי וניסיתי שוב לרוץ אליו והוא דחף אותי אחורה עד שנתקעתי בספה ונפלתי. "אם אתה תנסה שוב אני אקשור אותך".
תן לי צעקתי עליו, תן לי להוכיח לך שאין אלוהים! או שיש, אני כבר לא יודע, הנה ירינו כדור ולא קרה כלום! אז תן לי! "בחיים לא", אנחנו נחכה עד שיגיעו ההורים שלך. הם לא יגיעו עד הערב, מה תעשה? תחכה פה איתי?! "כן אם זה מה שנדרש". אם אתה לא תיתן לי תאקדח אני…
"אתה מה?".
אני אמצא דרכים אחרות לבחון את אלוהים! דרכים שלא תוכל לעצור אותי! אני אקפוץ מקומה רביעית, נראה אם יש אלוהים שיציל אותי אז, או שאני אסע ולא אעצור באף תמרור עצור, נראה אז מה יעשה אלוהים.
"אתה השתגעת לגמרי! אל תאשים את אלוהים במוות של אורן, הוא היה גם החבר שלי, גם לי קשה עם זה, גם אני לא מבין את כל מה שאלוהים עושה".

אתה לא מבין בכלל! צעקתי עליו, אתה לא יודע איך זה לחיות עם מישהו בחדר 17 שנים, אתה לא יודע איך זה להרגיש פתאום לבד, שאין לך עם מי לדבר, שהחדר ריק ויש שקט כל הזמן! אתה לא שומע את אמא שלך בוכה בלילות ולא רואה את אבא שלך נהיה קריר ובקושי מדבר, אתה לא יודע מה זה לאבד את החצי השני שלך. אתה חושב שאני רוצה להמשיך לחיות ככה? איזה מן חיים אלו? כל דבר מזכיר לי אותו, מה הוא היה עושה, מה הוא היה אומר. אני כל בוקר קם מחדש וראה שהמיטה בצד השני של החדר ריקה, כל יום מחדש הלב שלי נשבר, כל בוקר אני מתפלל שזה בעצם חלום ותיכף אורן יבוא וימשוך לי את הפוך וירוץ איתו בכל הבית, אבל זה לא קורה. אתה חושב שלאבד בן זה כואב? ומה עם אח? אני חושב שאח יותר כואב, אני אולי לא בוכה כמו אמא שלי כל לילה אבל לי כואב יותר תהיה בטוח.
יואב ניסה לדבר "איתי.."
ומה עם שני בנים? אתה חושב שלאבד שני בנים משתווה לאיבוד אח אחד? יכול להיות, אני לא יודע, לאמא שלי יש עוד ילדים, אבל לי אין עוד אורן.
יואב היה חסר מילים, לאחר כמה שניות הוא הלך עם האקדח לחדר, לא היו בי כוחות לקום לראות מה הוא עושה, הכל יצא ממני. ישבתי שם כמה דקות לבד והתחלתי לדאוג, יואב חזר עם האקדח בידו האחת וכדור בשנייה.
"יש אלוהים" הוא אמר והושיט לי את האקדח והכדור.
האקדח צמוד לרקתי, ואני כבר לא חושב על כלום, אפילו לא על אורן. רק הפחד ודפיקות הלב, נשמתי לאט, עצמתי את העיניים, ניסיתי להרגיע את הלב אבל הוא המשיך בשלו, ניסיתי לספור אחורה בלב ונעצרתי בספרה שתיים, אני אספור קדימה החלטתי. אחד, שתיים, נשימה עמוקה, שלוש, ארבע, חמש, עצמתי את העיניים חזק יותר ושש.
לחצתי על ההדק והתוף עשה סיבוב, כלום לא קרה. יואב היה קפוא בצד, מובס קצת. יואב היה כמעט כמו אח גדול חוץ מזה שהוא לא אח גדול, כי אח גדול לא היה נותן לי לעשות את זה.