חרישיותה של זעקה

היה היה עץ גדול, שהוציא ענף. העץ היה מרשים, חכם ואצילי והתנשא מעל כל העצים שנראו לעין, והוא הצמיח את הענף להיות טוב וחזק.
הענף גדל והתנשא עד שהפך כמעט לעץ בפני עצמו, צמרתו מגעת סנטימטרים ספורים מעל העץ. אבל שורשיו היו עדיין שורשי העץ, והקשר ביניהם נותר הדוק וחי.
יום אחד, הגיע קיסוס. הוא היה ירוק ואדיב, ובעיקר היה שם. והוא החל אט-אט להתלפף סביב העץ. הענף הבחין בו לאחר זמן מה, ונותר שלו. למעשה, הוא אף קבל אותו בברכה, משום שהעץ נראה רענן יותר. והקיסוס התלפף, והתלפף והוסיף, ומילא את העץ. ולענף נעשה צפוף, והוא הפך מלא בחילה.
כי לפתע הקיסוס היה בכל מקום, ותמיד במקום. ולעתים הקיסוס והעץ התנגשו, והשירו עלים מרוב סערה, עד שהציפורים היו עפות הרחק, וחוזרות בחלוף הזעם. והענף צמח החוצה, משום שכבר לא יכל לחלוק עם העץ הכל. הוא היה אמנם ענף מגזעו, אבל העץ היה של הקיסוס, והקיסוס שלו. הענף צפה, והשתתק, ושרף זהוב זלג מפצעיו.
והנורא היה, שהקיסוס תמיד ניסה. בהומור גרוע, ובעקשות טפילית, הקיסוס מעולם לא פסק מלנסות להתלפף גם סביב הענף. והענף לא יכל להשיר עלים, משום שהעץ היה שם, צופה, נוזף.
והקיסוס חבר לציפורים של הענף והעץ, והתקשר עם הסנאים, הפרפרים והחרקים. ולענף כאב, כאב. וגם אחרי כל זאת, הקיסוס מעולם לא הפסיק לנסות.
הענף על סף התפוצצות. ליפול ולנשור, או פשוט למחוץ, את אותו קיסוס ארור. אבל כרגע, עודנו שותק. שותק, וגזעו מלא דמעות ענבר.