חרוטה על עפעפיו

חרוטה על עפעפיו || סקיי

בכל פעם שעצם את עיניו דמותה עלתה, כאלו נחרטה על עפעפיו.
היא נראתה כמו באותו הלילה. שיערה השחור פזור, שפתיה משוחות ארגמן, עיניה כהות כמצולות הים, מבטן נוקב כקור באותן מצולות הים. כאלפי סכינים שננעצים בכל סנטימטר בגופו.
היא הייתה מכוסה דם. על זרועותיה היו שריטות עמוקות, והדם לא חדל מלזרום.
ובכל פעם שהיה פוקח את עיניו, היא הייתה שבה ונעלמת. הוא היה ממצמץ, וזעקותיה נשמעות באוזניו חדות כמו באותו הלילה.

הוא לא יכל לראות את הצבע האדום. הוא צבע את כל קירות ביתו לבן, והתואר "הבית האדום" נשלל ממנו. האדום הזכיר לו את דמה שנאסף בשלוליות על הרצפה, את מבטה הרדוף נעוץ בו ובו זמנית צופה במשהו שלא יכל לראות איש מלבדה. היא בכתה, בכתה בלי קול, והאיפור נמרח על פניה היפות, את האודם נמרח כשנפלה. את הסומק על פניה, סומק מלאכותי ואדום.

הנשים התחלפו. בכל לילה הוא היה מוצא לו אחרת, והן היו מחבקות אותו במיטה החמה. הוא היה עוצם את עיניו כל אותה העת, נבלע בתוך חיבוקיהן של הנשים. הוא לא ידע מה שמן. הן לא ידעו מדוע הוא בוכה כל כך, מדוע דמעותיו נשטפות מפניו בשצף. הן הניחו ודאי כל מיני דברים, אבל הוא לבדו ידע את האמת.

הוא היה יוצא מביתו, עטוף במעילו הכבד, משקיע את פניו בבטנה הרכה, וחושב. לפעמים היה בוכה. כל הזמן בלי קול. רק דמעות.
היא הייתה הדבר היקר לו ביותר, והיא נעלמה. היא עפה, ציפור עם שתי כנפיים שבורות ומכוסות דם -תמיד הדם- ונטמנה באדמה כשנפלה.

הוא צעד ברחוב הראשי בלילה הקר ביותר בשנה. הוא עטף את עצמו בשלושה מעילים, והיה לו חם. עיניו הבהירות ננעצו בדברים חסרי משמעות; עלי השלכת, ציפורים כהות כנף שהתעופפו בסקרנות מעץ למשנהו, העננים הכהים שבישרו על גשם מתקרב.
הייתה שם נערה. היא לה קר, זה היה ברור עוד ממרחק. הוא התקרב אליה, צעדיו מהירים ובטוחים. היא רעדה, שיערה השחור מכסה את כתפיה החשופות. היא לבשה חולצה קצרה.
הוא הוריד את מעילו השלישי וניער אותו מעט. הוא התקרב עוד, והנערה נעצה בו את עיניה הכהות. הוא התגבר על הרעד שחלף בו למראה אותו הצבע של עיניה של הבחורה היחידה שאהב, הבחורה היחידה שידע.
הוא עטף את הנערה במעילו החם. הוא כפתר את הכפתורים בזהירות, מבלי לגעת בה, וקשר את חגורת הבד השחורה פעמיים.
היא חיבקה את עצמה, בתנועה מהירה כל כך. רגע אחד היו ידיה משולבות מאחורי גבה, ובשניות שלקחו לו לקשור את חגורת המעיל, ידיה חיבקו את כתפיה.
הוא נעמד, עקבי מגפיו נוקשים על מרצפות הרחוב. הוא קירב את מקטרתו לפיו והדליק אותה. הוא שאף מעט מן העשן, והנערה הביטה בו בסקרנות.
הוא הוציא את המקטרת מפיו והעיף קווצה של שיער בלונדיני מלוכלך מעיניו.
"מה שמך?" שאל.
הנערה הביטה בו בתמיהה. היא נשכה את שפתיה האדומות –שוב אותו הצבע הנורא- והוא הבין שאינה יודעת אנגלית.
"מה שמך?" שאל בצרפתית. הנערה נענעה את ראשה וחייכה חיוך קלוש. שפתיה האדומות נמתחו.
הוא הרהר בניסיון לדלות עוד שפות ממוחו הרדום.
"מה שמך?" שאל בלטינית. הנערה הנידה את ראשה שוב, ועיניה ננעצו בו בחוסר-אונים.

"מה שמך?" שאל בספרדית. קולו היה חלוש ומיואש. מאיפה הנערה הגיעה, שגם אנגלית, גם צרפתית וגם לטינית איננה יודעת?
היא הנהנה בחיוך. "ביאטריס." אמרה. אז הוסיפה משהו שלא התיימר אפילו להבין.
"סלחי לי?"
ביאטריס מצמצה. היא הכניסה את ידה לכיסו, והושיטה לו –מכיס מעילו שלו- ורד אדום כדם. אחר היא הסתלקה מהמקום בחצי-ריחוף.
הוא בהה בה לרגע, ואז הבין שמעילו הוא שעוטף את כתפיה, מעילו שקנה בכספו שלו.
"עצרי!" הוא צעק לעברה.
אך הנערה נעלמה. הוורד האדום היה העדות היחידה שהיא הייתה שם, שעיניה הכהות ננעצו בו ושיערה הכהה דגדג את כתפיו כשקשר את מעילו סביב מותניה.
הוא שאף מן המקטרת בחוסר אונים, והביט בעלי הכותרת של הוורד נתלשים באגרסיביות ונוחתים סביבו כשלולית של דם, כשלוליות הדם שלה, כשלוליות הדם שלו, שלא איחר לבוא.