חרדת מבחנים

"דנה, התחלת כבר להתכונן למבחן במתמטיקה?" שאלה שיר בנימה קצת היסטרית.
"לא, מה פתאום. יש עוד חודש!" ענתה לה דנה בביטחון.
"אבל זה המבחן שיחלק אותנו להקבצות!" הצטרפה לשיחה גם ענבר, שישבה בשולחן לפניהן.
"נכון, הוא המבחן הכי חשוב השנה," הנהנה שיר במרץ.
"באמת, בנות. זה בסך הכל מבחן." ביטלה דנה את דבריהן.
"תניחו לה. שתתמודד לבד עם האפס הגדול והשמן שהיא תקבל." התגרה בהן תומר, שישב ליד ענבר.
"דנה? מקבלת אפס? באיזה סרט אתה חי?" צחקה אליו אלה.
"דנה, באמת הגיע הזמן שתתחילי ללמוד למבחנים. זה יעזור לך גם בהמשך הלימודים," העיר רון, ה'אמא' של הכיתה.
"נו, באמת. זה בסך הכל דף עם מספר! למי אכפת?" דנה נדה בראשה בבוז.
"אם היית מקבלת ציונים נמוכים, היה לך אכפת ועוד איך." רטן ליאור.
"הממוצע שלי הוא שבעים." משכה דנה בכתפיה וחזרה לשרבט במחברת האלגברה שלה.
"בשביל שיר שלנו זה נמוך, אבל רוב הילדים היו מתים להתחלף איתך," אמרה אלה. שאר הילדים הנהנו בהסכמה. שיר ניסתה לשרוק את השריקה שדמויות בסרטים מצוירים שורקות כשמאשימים אותן במשהו שעשו. תומר צחק בשקט, וזכה לבעיטה מענבר.
"תגידו מה שתגידו, תעשו מה שתעשו, אבל לא תצליחו להדביק אותי במחלת המבחנים שלכם!" הכריזה דנה.
"ילדים, על מה אתם מדברים שם מאחור?" פנתה אליהם המורה, שנכנסה לפני דקות מספר לכיתה.
"שום דבר, המורה," מיהרו לענות התלמידים, בדיוק כשדנה הכריזה: "דפים עם קשקושים לא נחוצים!"