חרדה חברתית

"בסך הכל אמרתי שבטח מבחינה רפואית הם ישלחו אותי לאיזו מחלקה פסיכיאטרית או משהו כזה, את יודעת, רפואה, מדע וכל המילים הארוכות האלה?" היא המשיכה להסתובב על כיסא המחשב ושיחקה בעצבנות עם אחד העטים מהשולחן.
היא הביטה בה בחוסר אמון גלוי. "את לא רצינית. כל מה שאת צריכה לעשות זה לצאת מהבית, לראות אנשים אחרים, אנשים בני גילך," היא הדגישה את החלק האחרון. "המצב החברתי שלך לא הולך להשתפר אם לא תעשי את זה."
"אבל אני לא יכולה, כבר אמרתי לך. אני נהיית לחוצה באופן מגוחך בחברת אנשים שאני לא מכירה, במיוחד בני גילי, וכשאני נמצאת במקום שיש בו יותר מידי אנשים הדופק שלי מתחיל לעלות עד שאני מתחילה לרעוד קצת ולא מצליחה לדבר.
את יודעת כמה קשה לי לצאת לבחוץ. את רוצה שאני אחטוף התקף מול אנשים?" היא הסתכלה על אחותה. היא עמדה ליד הארון הפתוח למרות שמבטה היה ממוקד במראה במשך כל השיחה, עוקב אחריה. היא חושבת שהיא פשוט צריכה להשתחרר. "ברגע שחושבים על משהו יותר מידי הוא הופך להיות חלק ממך, ולפעמים זה יכול לבלבל ולגרום לך לטעות." היא אמרה לה פעם.
"אני יודעת, אבל זה לא אומר שאני לא חושבת שאת בסדר גמור. וחוץ מזה, כולם מפחדים ממשהו חדש, את פשוט צריכה לתת לזה עוד ניסיון, את לא יכולה להעביר את שארית חייך בבית." היא התרוממה מהכיסא שלה והרימה את ידיה באוויר לאות כניעה. "השיחה הזו אבודה. כבר עברנו עליה מאות פעמים. אני הולכת לחפש משהו לאכול."