“חרדה״

פרק א׳
״חרדה״
שקט, חדר חשוך על מנורה מקופפת וישנה גוף תאורה חלוד, מאיר בקושי על מכשיר כתיבה ישן של דודה רוזה שמתה במפתיע ללא כל התראה וירושתה התפזרה לכל שדרש במזכרת, שלוחן עץ מגולף ובלוי שליווה אותי כל ילדותי.. עצב נכנס בי, עצב זהו מקום בריא המגרש שלך נהורה ״תתעודדי״ אני דורשת מעצמי,
מקום של בחירה יש בידייך לאחר פילסת את דרכך שוב ושוב, אני דוחקת בעצמי להתרומם, להתרכז בחיי הבאים, הקרובים.
נולדתי למשפחה בתתשעה נפשטת שבעה אחים ושניי הוריי שחיינו בדירה צפופה בת שני חדרים סך הכל.
הוריי היו צעירים מאוד שהתחילו ללדת אותנו, אני בין הסנדוויצים, למרות שכל ילדותי שהרגשתי בתוכו. מאז אני ילדה חשתי שוני,מין שוני משפחתי, סביבתיו חברתי.
בתוכי בתוך מחשבותי, לא היה שום בילבול ידעתי שרצוני היחידי זה לחיות חיים אחרים, במקומות אחרים רחוקים ושקטים.׳חלמתי להיות לבד בעולם. היו ימים עמדתי לברוח הייתי בת-שתיים עשרה בסך הכל, אבל נשארתי, ידעתי שאסור לי ללכת, חיכיתי לגיל המיועד שמונה עשרה. רימיתי את עצמי כמו ילדה בת שתיים עשרה, חשבתי שבקרוב, עוד מעט, אולי בשנה הבאה, יהיה להוריי כוח בשבילי,שיכירו אותי, שיהיו להם רגשות, אהבה דאגה, חיבוק , ותנאים כלכליים טובים יותר לתת לי,אולי הם קצת יתבגרו ודברים ישתנו,
ככה חשבתי. הוריי המשיכו ללדת ילדים, ודבר לא השתנה אלא נהייה גרוע יותר. מה רציתי מה להרגיש קצת קיימת בעייני הוריי, שהם יראו אותי יותר, ידעו מה אני אוהבת לאכול כבר לעזאזאל.

לא ידעתי מה זה חלום לחלום להיות משהו, משהו, איפשהו. יש לי אחים ואחיות שאני באמת אוהבת, כי הם אחים שלי ולא יותר מזה. אין שום קשר מיוחד, כל אחד חיי את חייו הם לא ממש שמים לב אליי.
תמיד הרגשתי שאני סתם מיותרת בעייני בעולם, בבית שלי נדחכתי לבויידם זאת אומרת שאף אחד כמעט לא שם לב שאני שם,אף אחד לא שם לב שאני טובה במשהו מסויים, למרות שהרגשתי ככה שאני כן טובה ואולי מוכשרת אבל כשאף אחד אף אחד בעולם לא ראה בי כלום לא החמיא לי בכלום, זה שיגע אותי לא מצאתי את עצמי בכלל, נעלמתי נהפכתי לשעון חול, חיכיתי לגילי הזמן עבר לאט, היו ימים שהתחוללו בי סערות ועיניי היו בוכיות עוד מבית הספר. יכולתי להפסיק את הבכי אבל חשבתי אולי משהו יבחין בדמעותיי וילטף את פניי.
אף אחד לא הרגיש שאצלי משהו לא בסדר. פחדתי נורא הרגשתי לבדי וזה פשוט הדרדר נהייתי חרדתית עוד יותר, החיוך נמחק מפניי, הפסקתי לשחק ולפגוש את חבריי וזה פגע בי בהמשך אפילו שמעט התעשתתי חבריי התרחקו מימני,

כשהייתי ילדה קטנה התנהגתי מוזר הייתי ההורסת משחקים לא יודעת להפסיד בכבוד
ולבסוף גם אף אחד לא שיחק איתי שום משחק תמיד נשארתי בצד עם המבוגרים. אני זוכרת פעם בברמצווה של אח שלי קינאתי נורא וכל הזמן בכיתי וצרחתי, עמדתי בכניסה לאולם עם הידיים על הפנים וכולם באו וליטפו אותי ושאלו מה קרה לי, ומי אני בכלל, ואז אמא שלי הייתה רצה אליי, ופתאום היא נהייתה לי אימהית ונחמדה כזאת ליד האורחים והייתה מרימה אותי ומנשקת אותי, נותת לי לשתות מיץ תפוזים. ואחריי דקה בדיוק הייתה לוקחת אותי לשולחן בעצבים מושיבה אותי צמוד לסבתא וסבא, שישגיחו עליי שלא אקום, ואני הייתי שונאת אותה. האמת שאצלנו היה קטע עם המיץ תפוזים,כל פעם כשהיינו משחקים בחדר הקטו והצפוץ שלנו היינו משתגעים ומגזימים מתחילים לריב מכות ולבסוף תמיד משהו היה בוכה ואבא נהג לומר ״עם אחד בוכה כולם בוכים״ אבא שלי היה בחצי חיוך מחטיף לכולם ויוצא כאילו עצבני מהחדר ואמא שלי היתה רצה למטבח מביאה לנו מיץ תפוזים, חצי כוס לכל אחד, אז היינו ממשיכים לייבב בבכי ואמא הייתה מוזגת עוד ועוד וכשיצאה מהחדר היינו צוחקים מטפשותינו.

למרות כל הכייף שהיה לפעמים והצחוקים, הייתי בודדה לא מרוצה מהמשפחה לא מרוצה מהמראה שלי כילדה. פעם כשביקשתי מאמא להסתפר כמו החברות מהכיתה היא נענתה לי ואני שמחתי כל כך שנלך למספרה והגיע לבית הספר עם התספורת החדשה של, ואהיה יפה סוף סוף. אמא אמרה שמתחילים את התספורת בבית ואז הטלכים למספרה אני האמנתי לה. אך אימי שיקרה וסיפרה אותי קצר קצר. אני זוכרת שבאותו הלילה לא ישנתי בכלל וכל הזמן בכיתי נשבעתי שלא אכנס לבית הספר לעולם. והוריי לא שמו לב אליי בכלל. הם בעצמם רבו בחדר חצי לילה וצרחו אחד על השני בגלל שאמא סיפרה אותי בבית ולא במספרה. רציתי משפחה אחרת ואפילו לא משפחה רציתי לחיות את חיי על פי דעתי הרגשתי שהבחירות של הוריי אינן טובות, הצעקות היו חלק בילתי נפרד מהבית והכל סבב סביב אוכל וכסף שאין, ואני אני רציתי לחלום חלומות אחרים לא ידעתי איך חולמים, אם חלומות בכלל מתגשמים, לא היה לי כיוון שמעתי את המילה חלום כל הזמן רציתי גם.
תמיד חשבתי מתי ישתנו חיי, האם הוריי ישתנו פעם?האם חיי יהיו שמחים ושלווים יותר.