חרא

היום דרכתי בחרא.
הלכתי הבוקר, כמו בכל בוקר, המסלול הקבוע- יוצאים שמאלה, שוב שמאלה ואז ישר. חתכתי את דרך מעגל תנועה כדי לחסוך לעצמי את כל מעברי החצייה. שם ראיתי אותו- טבעי כל כך, ניגוד מוחלט לדשא הסינתטי המכסה את מעגל התנועה.
הוא היה כמעט יפה. זה מוזר להגיד על חרא שהוא יפה?
זה כאילו הוא חיכה לי שם, מדוייק, בדיוק במסלול, כל כך ברור, שלם, בוהק. לא הייתה דרך לפספס אותו. המשכתי ללכת, ישר, בנחישות מסויימת, ממוקדת מטרה.
הרגשתי אותו נמעך תחת הנעל החדשה שלי, קניתי אותה רק לפני שבועיים.
״שיט, כוס אמק, לעזאזל!״ צעקתי, חזק. שכולם ישמעו. כלב נבח, אישה הסתובבה. ״אני לא מאמינה…״ מילמלתי וגררתי את הרגל על הדשא בהגזמה, כאילו היא איבדה יכולת לתפקד. אנשים המשיכו ללכת, מכונית אחת צפרה.
סיימתי לנגב את הרגל. חיכיתי שנייה, הרמתי מבט, נשמתי עמוק את הארומה המתוקה של החרא, הצנעתי חיוך והמשכתי ללכת.