חצי חיוך

הוא תמיד חיפש להרגיש. וההרגשה תמיד לא באה אליו. הוא חי את החיים שלו במן קהות חושים שכזאת, רגשות מסעירים כבר עזבו אותו מזמן. הוא תמיד הרגיש משהו אחיד וקבוע, התנודות ברגשות ששמע שיש לאחרים לא היו קיימות אצלו, וגם אם כן, הן היו שוליות מדי בשביל שישים לב אליהן.

הוא לא אהב את החיים שלו. הוא לא אהב להיות שונה מכולם, הוא לא אהב שהכל קבוע ואחיד מבחינת הרגשות. הוא לא אהב שאנשים לא מקבלים אותו כמו שהוא.

הרי חוץ מהבעיה הזאת, היה בו כל כך הרבה: הוא היה חכם בצורה בלתי רגילה, שקול, ורציונלי. הוא ללא ספק היה האדם הנכון לבקש ממנו עצה – שכן לא היו רגשות שישפיעו על שיקול דעתו. הוא לא אהב שאנשים כה מעטים ידעו על כך.

הוא לא אהב להיות בודד. בקושי היו לו חברים. היה לו חבר אחד, וגם זה רק כי החבר הזה היה חסר חברים בלעדיו. הוא לא אהב את החיים. והוא גם לא אהב באופן כללי. שכן הוא כמעט ולא הרגיש.

עד שיום אחד הכל השתנה. הוא קם בבוקר, אחרי שינה טובה, מרגיש אותו דבר כמו שהרגיש לפני השינה. הוא אכל שלל מטעמים ומאכלים שאחרים אוהבים על מנת למלא את קיבתו. ואז החל ללכת לבית הספר, אדיש לציוץ הציפורים היפהפה. הוא הגיע לכיתתו בה כולם היו שרויים במתח לקראת מבחן בהרגשה רגילה, ואז התיישב במקומו המרוחק משאר הכיתה.

לפני המבחן היה שיעור עם המחנכת. היא הציגה בפניהם תלמידה חדשה. הוא מיד חשב שהיא יפהפייה. מכף רגל ועד ראש. הוא חשב גם שהיא נחמדה. למען האמת, יותר מכל נערה אחרת שהכיר.

בהתחלה זה היה בגדר מחשבות. הרי, לא היה בנאדם של רגשות. עד שהיא התקרבה אליו. למקום המרוחק בו ישב. ולפתע התיישבה לצידו. ברגע זה פתאום קרה משהו מאוד מוזר. היה בו ניצוץ קטן של רגש. לא משהו מאוד גדול, לא משהו מאוד משמעותי. אבל בפעם הראשונה בחייו, הוא באמת הרגיש משהו.

היא חייכה לעברו. ובצעד אמיץ, הוא חייך אליה חצי חיוך בחזרה. אמנם היה זה רק חצי חיוך, אבל היה זה חצי אחד יותר ממה שחייך במשך כל חייו.