#חסר שם

אני עומדת שוב מול החלון. הכל נראה לי פתאום כרעיון ממש גרוע. "היי סיסי, מה קורה?" קול שואל אותי. אני ממשיכה להסתכל קדימה ומעלמת מהקול. הוא בטח יוותר כשיבין שאני לא מתכוונת לענות לו. "את לא עשית את זה שוב… ?!" יכולתי להרגיש את עיניו זועמות ובוערות. "תגידי לי שלא עשית את זה שוב !" הוא התקדם צעד אחד קדימה וכך גם אני. "לא עשיתי כלום," קול חלש אך לא בדיוק מפוחד בקע ממני. הוא שותק לכמה דקות והרגשתי שהוא סוקר אותי. "את משקרת." הוא אומר, יותר קובע עובדה.
"טוב, ביקשת שאגיד לך שלא עשיתי…"
"תראי לי את היד שלך." הסטתי את מבטי מעט לאחור וראיתי את ידו המושטת. "עכשיו!"
נשכתי את שפתי. "לא. אני לא צריכה עזרה ממך." החבאתי את ידי השמאלית מאחורי גבי.
"בטח שכן. את לא זוכרת מה קרה בפעם הקודמת? את מנסה להרוג את עצמך שוב?"
"אני לא. אין לך איזו חברה להגן עליה?" בחיים לא חשבתי שהקול שלי ישמע יותר מריר ממה שהוא היה עכשיו.
"למה את כזאת?" הוא אמר, ממשיך להתקרב לאט, כאילו שאני לא רואה.
"כזאת מה? אתה צריך לעזוב. אין לך מה לחפש פה." הסתובבתי להסתכל עליו וציוץ קטן בקע מפי. ידי נחבטה בקצה המיטה, ישר בתחבושת. "ידעתי, היד שלך חבושה. אז את כן עושה את זה שוב, למרות שהבטחת…"
"הבטחתי? אולי רק לעצמי, ובמקרה הזה מותר לי להפר את הבטחותיי, לא שזו היתה הבטחה בכלל…"
"קדימה סיסי, רק תתני לי להסתכל על החתך שלך ולבדוק שחבשת אותו היטב." הוא התקדם ותפס בפרק ידי, אך אני מיהרתי למשוך אותה ממנו. "אמרתי לא! אני לא צריכה עזרה ממך." הוא הסתכל עלי במבט מלא רחמים.
"חבל סיסי, הפעם אני באמת רוצה לעזור לך…"
"תפסיק לקרוא לי ככה!" התפרצתי עליו. "אתה לא אחד החברים שלי יותר!" צעדתי אחורה ונאבקתי בדחף לצעוק כשידית הארונית נתקלה בגבי. "אז אני מניח שאני פשוט אלך…" אמרת ויצאת מחדרי. אחרי כמה דקות של שקט נשענתי אחורה עד שהתיישבתי על הרצפה. לפני שהבנתי דמעות כבר התחילו לזלוג על פניי.