חסר כוח

"אם היית יכול לשנות משהו, מה היית משנה?"
"אם הייתי יכול, הייתי משנה את העובדה שאיני יכול לשנות דבר." אני אומר בהחלטיות ומביט בעיניה.
"תוכל להסביר?"
"אני מרגיש שאין בידיי כוחות." אני אומר בפשטות ומושך בכתפיי.
"אילו כוחות? היכולת לעוף או לירות לייזר מהאוזניים?" היא שואלת בשקט, מצחקקת לעצמה.
"לא," אני אומר בשקט, נעלב מעט מהציניות שבקולה, "כוח לעשות משהו." אני מנסה שוב להסביר.
"תסביר."
"איך אפשר להסביר תחושה כזו? אני מרגיש פשוט חסר אונים."
"נסה להסביר זאת דרך תיאורים לא מציאותיים מאוד. זה בסדר, לשם ההסבר." היא אומרת, מנסה לדובב אותי.
אני נאנח וחושב על דרך טובה להסביר את התחושה שמלווה אותי יום אחר יום. התחושה המעיקה שישנם דברים שמפריעים לי בחיי, דברים שמפריעים לי בהתנהלותם של אנשים ואפילו של מדינות, אבל איני יכול לעשות דבר.
"את התחלת עם עניין גיבורי העל, אז אולי אני אשתמש בזה."
"אם ככה אתה רוצה." היא אמרה ועיניה אורו.
"נכון תמיד ברגע המכריע בסרט, כשמישהו חשוב עומד למות.. אז.. דווקא אז סופרמן מאבד את כוחותיו, כי האויב הביא איתו קריפטונייט, או שלספיידרמן בדיוק נגמרו הקורים..?"
"את צודק.." היא אומרת בשקט מנסה להסתיר את החיוך השובב שעלה על פניה.
"אולי תפסיקי לצחוק? את התחלת עם זה." אני אומר בשקט ומביט מבעד לחלון, נמלט ממבטה.
"מצטערת, אבל זה היה תיאור ממש מדויק." היא אומרת בשלוות נפש.
אני לא אומר דבר. רק מביט מבעד לחלון על השמיים האפורים מענני חורף וחושב לעצמי.. איך לעזאזל אוכל להתרחק מהקריפטונייט שלי?