חנות הידיים העודפות

בס"ד

"לא להתפזר! תנו לי יד."
"אני רוצה!" "אני רוצה!"
הלכנו לבית חרושת לאוזני המן. בית חרושת ביתי. לא ידעתי שיש במושב שלנו בית חרושת.
הגננת הייתה מקדימה, ולילך-במאסף. אני רצתי במאסף, וניסיתי לתפוס את היד שלה, אבל ברגע שהצלחתי ילדים אחרים דחפו אותי ותפסו לה את היד במקומי.
"זה לא הוגן! עכשיו תורי"
"תהי בוגרת. את לא צריכה יד, את יכולה לוותר לחברים שלך"
"אבל אני רוצה לתת לך יד"
"אבל יש לי רק שתי ידיים. ואתם הרבה ילדים. אני צריכה לקנות עוד ידיים"
"מה? באמת אפשר לקנות עוד ידיים?!" הייתי המומה.
"היא צוחקת עלייך" אמרו הילדים. אבל אני האמנתי לה. לילך לא הייתה משקרת לי, היא לא ממציאה סיפורים.
"איפה תקני ידיים? אף פעם לא שמעתי על זה"
"לא, אני לא צוחקת. יש חנות שמוכרת ידיים עודפות. כמו כל חנות כלים"
"באמת?! ואיך את לובשת אותן?"
"הם עשויות מפלסטיק וגומי. ואני יכולה לחבר אותן לגב שלי, לכתפיים למותניים, לאן שאני רוצה"
"אז את תקני כאלו?"
"כן. מחר אני אקנה כאלו ואני יוכל לעשות הרבה דברים בו זמנית."
אחרי זה כבר לא ניסיתי לתפוס לה את היד. אם ממחר יהיו לה ידיים עודפות אז לא צריך לריב על למי היא תיתן יד. כי מחר כבר תהיה לה יד פנויה עבור כל אחד. אז לא הייתה לי בעיה לוותר.

בבית החרושת היה כל כל כיף! ניהל אותו זוג חביב וזקן בבית גדול. הם לקחו אותנו לסדנא והכנו אוזניים בעצמינו. בדרך כלל אני לא אוהבת פרג, אבל הפעם זה היה טעים. הם היו רכים ולא קשים כמו של החנויות. כל אחד קיבל שתי אוזני המן בשקית שקופה של צלופן עם סרט זהב!
בזמן שחתכתי עיגול בצק מושלם בעזרת כוס זכוכית, חשבתי שמאחר והם מכינים הכל ביד וללא מכונות זוג ידיים עודפות יכולות מאוד לעזור להם. אבל נזכרתי לספר להם רק אחרי שכבר היינו בדרך חזרה לגן. אבל חשבתי שזה לא נורא כי הם אוהבים את העבודה שלהם.

יום או יומיים אחר כך, שאלתי את לילך מה קורה עם הידיים הנוספות שלה, כי לא ראיתי שהיא קנתה כאלו.
"מה? על מה את מדברת?" היא שאלה. "לכי לשחק, אני עסוקה" אולי היא באמת צחקה ולא התכוונה למה שהיא אמרה?
"אבל בטיול… את אמרת שיש חנות של ידיים עודפות…."
"על מה את מדברת?"
היא אפילו לא זכרה! הבנתי שהילדים צדקו והיא באמת עבדה עליי. לא האמתי שהיא עבדה עליי.

אני לא זוכרת פעם נוספת שביקשתי ממנה לתת לי יד.