חנון של צבעים

"אתה יודע, תמיד אמרו לי שיש לי הילה אפורה… אתה יכול בבקשה לבדוק בשבילי?" דילן, חברי הטוב ביותר, הוא די מוזר… הוא יכול לראות הילות של אנשים, לקרוא מחשבות של אנשים…
"את יודעת שצבע ההילה משתנה פעם בחמש שנים? ההילה שלי הייתה כבר כתומה המסמלת היוולדות, אדומה כי כעסתי הרבה והייתי ילד בעייתי ועכשיו היא לבנה… כי קיבלתי את הכוחות שלי."
"אתה רוצה להגיד לי שלכל צבע יש משמעות?" שאלתי אותו בעיניים נוצצות. ישבנו יחד על סלע קר מול הים, השקיעה צבעה את השמיים בגוונים אדמדמים וכך גם את האופק. הים היה רגוע. "אז למה הים כחול?" שאלתי, רציתי להתקיל אותו.
"הים כחול כי… טוב אני רק מנחש כאן, אל תתפסי אותי במילה," גיחך, "כחול מסמל פרעות, רוגע, שלווה ומסתורין. ובכן, יש לילות וימים שבהם הים רגוע ושליו ויש גם כאלה שהוא פרוע ויוצר סופות אדירות. הים מלא במסתורין. יצורים וחיות, מי יודע מה מסתתר בקרקעית האוקיינוס? אף אחד!" הוא דיבר בהתלהבות.
"וואו, אתה ממש חנון של צבעים," צחקתי עליו והנחתי את ראשי על כתפו.
"את יודעת, עם כמה שהשיער שלך נראה כמו צ'יפס והכל, הוא לא כל-כך טעים…" צחק כשהרוח הניפה את שיערי על פניו. הוא אומר זאת כי שערי צהוב ומתולתל. כמה שאני אוהבת אותו… אם הוא רק היה יודע. הוא הבחין בסומק שעלה על לחיי.
"את יודעת למה כשאנשים מסמיקים הצבע הוא אדום? כי אדום מסמל, בין היתר, גם מבוכה." הוא הביט בפני והרים אותן. היינו ממש קרובים וקצב נשימותינו הפך לאחד. ניצוצות אדומים בקעו מהסלע, כנראה שנרתעתי טיפה כי הוא הביט בי ואמר, "אל תפחדי, זה מה שקורה שאנחנו, העל-טבעיים, מתאהבים." הוא נישק אותי וחמימות עטפה אותנו.
"אז לא אמרת לי… איזה הילה יש לי?" שאלתי בעודי מתנתקת ממנו והתיישבתי זקופה לפניו. הוא הסתכל עליי, כבוחן אותי. הוא קימט את מצחו מעט… ואז… פיו נפער.
"ההילה שלך לא אפורה, היא שחורה," פניו החווירו והוא הסתכל על השקיעה.
"וואו, ידעתי שאני רעה אבל לא עד כדי כך…" גיחכתי והנחתי את ראשי חזרה על כתפו. הוא קם מהסלע והתקדם אל עבר קו המים. "מה קרה?"
"שחור מסמל אובדן ומוות, את יודעת מה קורה למי שההילה שלו נהפכת שחורה?" הוא אמר מבלי להביט בי. קמתי אליו ואחזתי בידו. דמעות עלו בעיניו. "את תמותי, את תמותי ממש בקרוב… ואני מצטער, אין לי שום דרך לעצור את זה… נהפכת שחורה ואין שום דבר שאני יכול לעשות." הוא התרחק ממני במהירות אל עבר העיר כשבכיו נשמע בקול. אז התיישבתי על החול הלבן והסתכלתי על השקיעה, תוהה מכל צבע וצבע בה אומר.