חמש עשרה שקל לשעה

לפעמים אני חושבת שהמטרה היחידה שלי בעולם הזה היא לעבוד.

לפעמים, כשהסמרטוט בידי והדלי לידי אני חושבת על המירוץ הבלתי נגמר והבלתי נסבל והבלתי אפשרי הזה.

אני חושבת על כל הדברים שאני עושה בגלל.
מנקה בגלל שאמא שלי עיוורת מדי בשביל זה, עובדת בגלל שאבא שלי חולה מדי בשביל זה ולומדת באטרף בגלל ששר החינוך טיפש מדי בשביל להחליט משהו אחר.
"לימודים זה מתנה בשבילך!" אומרים כל המפגרים. לא ידעתי שלחץ מטורף במירוץ השטחי הזה ל"ציונים" זה מתנה בשבילי. סליחה שלא אמרתי תודה.

לפעמים, בזמן אני לומדת בחושך ליד החלון כדי להשיג טיפת אור מהפנס רחוב, אני חושבת מה הייתי עושה אם הייתי שר החינוך, רק שאני לעולם לא יהיה שר חינוך.
ולמה שלא אהיה שר חינוך?
בגלל שאני אישה? כבר אין אפליות כאלה.
בגלל שאני כהה? כבר אין גם אפליות כאלה.
בגלל שאני משיכון? מהעדה הלא נכונה? שילוב קטלני של כולם ביחד?
אולי.
ואולי כל אלה סתם תירוצים, אולי אני פשוט פחדנית מדי.

לפעמים בזמן שאני קמה בלילה לאחותי, אני חושבת מה הייתי עושה אם הייתי אמא שלי.
האם הייתי יולדת אותי, בידיעה שאגדל להיות בת לאמא עיוורת ולאבא חולה חולה סרטן?
אבל אני לא כועסת עליה על שילדה אותי, אפשר להבין אותה. היא אהבה את אבא שלי כל כך שלא חשבה על כלום – עליי.

לפעמים בשעה שאני שומרת על זאטוטים מיוזעים שמפרפרים סביבי בשביל חמישה עשר שקלים לשעה אני חושבת, רגע, בשביל זה אני כאן? בשביל דלי וסמרטוט וילדים? בשביל אטרף של לימודים ומינימום שעות שינה? בשביל חמש עשרה שקל לשעה?

ולפעמים אני חושבת מה הייתי עושה אם הייתי אלוקים. מפסיקה את הסבל שלי, כמובן. מפסיקה את הסבל של כל מי ששווה חמשה עשרה שקל לשעה. או שאולי היה עדיף לנו שמלכתחילה לא ניוולד.
גם לנו מגיעה קצת מנוחה.