חמישה לילות של בדידות

אני אוהבת את הצבעים של השקיעה.
תמיד אמרת לי שהייתה לי אובססיה משונה עם הצבעים של השמיים, ועם צבעים בכללי. אמרת לי שאני מסתכלת יותר מידי למעלה, שאני מתרכזת יותר מידי בגוונים מאשר בצורות – אבל אני יודעת שגם אתה ראית את זה. אני יודעת שגם אתה הרגשת את הקסם, ואת האנרגיה, בצבעים שקישטו את הכול. אני יודעת שגם אתה, אילו רק יכולת, היית בוהה בצורה בה קרני השמש, זהובות וכתומות וורודות כפרחי סאקורה, משתקפות בעננים, צובעות את הכחול במחול מסחרר של שיכרון מקהה חושים, לפני שנדמו אל תוך שחור הלילה. אני יודעת שגם אתה אהבת את זה.
אבל היום אין צבעים לשקיעה.
אני לא יודעת מה קרה – או שבעצם, אני כן יודעת – אבל כשאני מרימה את מבטי, כל שאני רואה הם כתמים של שחור ואפור מעושן, והשעה אפילו לא שעת דמדומים עדיין. השמש בוערת במרכז השמיים, כאילו יום הדין הגיע – כאילו היא מנסה לכלות את כל האנרגיה שמותירה אותה קיימת, ורק שתכבה. העננים, כמו צמר גפן מלוכלך, בוכים עליי – דמעות הבוערות בעודן נופלות, מחווירות ומתפוגגות ברגע שנוגעות באדמה, מציתות את גגות הבתים בלי איש שיבחין. קריאת עורב, או אולי קריאה של אדם שבור, מפלחת את האוויר כמו סכין ששכחו לשייף אותה – נסחפת הלאה בידי הרוח, שעוד מעט תפסיק לנשוב. הרחובות שוממים, ואני היחידה עם מבטי בשמיים שעולים באש, היחידה שיודעת שהם עוד מעט יגוועו, מותירים אחריהם שלכת של נתזי אפר שיצנחו על הארץ, ויהפכו את הקרקע לשטיח של דמעות של שדים.
המוזיקה חותכת את מחשבתי, רעשי רקע למחזה של עולם מתפורר, מנוקז, שרק עיניי רואות. כינור ופסנתר וצלילים נימוחים, עצובים, אך לא מבינים.
ומי יבין אותי?
אתה היית מבין אותי, אם רק היית נמצא כאן.
אבל השמיים לא היו עולים באש אילו נשארת.
באופן משונה, הלהבות לא צבעוניות. תמיד אמרת שאש אינה באמת מסוגלת להתלקח, אם מחוסרת צבעים – אבל היום הזה, והשמיים האלו, הוכיחו לי כי כל דבר מסוגל להתקיים ללא צבע.
אבל ככל שזה נוגע לצבעים, הבנתי משהו – אין משמעות למה שאין לו צבע.
ואנשים, כולם מאפירים. לא משנה כמה ססגוני אתה – ואתה, היית כל כך, כל כך, צבעוני – בסופו של דבר, כולנו מאבדים את צבעינו. וכולנו מאבדים משמעות.
אתה היית עשוי צבעים. צבעים, ומוזיקה – ומעולם לא יכולתי לדמיין אותך מאפיר, כי הם היו אתה. הצבעים, והמוזיקה, והמחזה של שמיים ססגוניים לפני שהתקשטו בשמיכת כוכבים – הם היו אתה, ואתה היית הם, ואין להם משמעות בלעדיך, כשם שאתה אינך קיים בלעדיהם.
אני מניחה שזו הסיבה שהלהבות האפורות האלו צונחות עכשיו על הקרקע, ושהשמש מבעירה את עצמה לכל הרוחות. זו הסיבה שלשקיעה אין היום צבעים.
אולי מחר יהיו לה צבעים. היא יכולה לקחת את הצבעים שלי, למרות שהם כבר כמעט ונעלמים.
אני יודעת – בסופו של דבר, אתה תהיה רק זיכרון. וכך גם יהיו הצבעים של השמיים.
וזה כאילו שלא התקיימתם מעולם.