חם

מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי לצאת לטיול בצהריים. החום היה מפחיד ותוך שתי דקות הייתי רטוב כולי מלחות בלתי אפשרית. האופטימיות איתה יצאתי מהבית התאדתה ונשארתי עם מאבק עצוב כנגד הגוף המאיים להישכב על ספסל מוצל ולהירדם. בחורות במכנסיים קצרצרים וגופיות עברו מולי בכמויות, רזות וקופצניות כאילו לא מושפעות מתופעת הטבע. הן הזיעו וזה הפך אותן ליפות יותר, נוצצות, אבל אני לא יכולתי לחשוב עליהן יותר מדי. החום הזה השאיר בי אנרגיה רק לדבר אחד, לשרוד, להמשיך הלאה.
הלכתי צמוד לפתח החנויות מאט את ההליכה מולן, מתמוגג על משב הקרירות הפורץ מהן, וכך מדלת לדלת, חם קר חם קר.
הייתי כבר כמעט קילומטר מהבית וזה נראה לי רחוק מדי מכדי לחזור בלי לעשות איזה מעשה משמעותי.
צריך להמשיך הלאה, צעד אחרי צעד, נשימה אחרי נשימה.
זכרתי שבגינה הציבורית יש ברז מים קרים, ובשבילי זה היה נווה מדבר. הגברתי את מהירות ההליכה, יודע ששם מחכה לי נחמה גדולה, וגם צל.
הסתערתי על ברז המים וזה היה כל כך טוב. אמהות וילדיהן שחקו בפינת משחקים מוצלת והיה נדמה לי שהם מסתכלות עלי, על זה ששותה מהברזייה שרק כלבים שותים ממנה. אבל לא היה לי אכפת, הן לא מבינות כלום, ורציתי ללכת עליהן ולהגיד להן שהן מפסידות, שאז מה אם כלבים מלקקים את הברז הזה מבוקר ועד ערב, האם הן יודעות שהמים בו קרים, קרים!
אחרי ששתיתי כמה שיכולתי התיישבתי על ספסל והסתכלתי על הילדים והאמהות שלהן. הם לא נראו מאושרים בכלל.