חלון אל מציאות אחרת (או: תאוריית החץ)

להרגיש את אור השמש המתנפץ על פני בעודי שוכב, נושם, אך לא באמת חי.
לתת לפיזיקה של הקיום לקרות.
זו האמנות האמיתית.
החיים עוברים במעין סבל אינסופי, וככל שעוברות הדקות, כך נשאר מהן יותר.
תיאוריית החץ מתממשת כאשר אני צופה באימה איך אנשים חיים- צוחקים ומדברים ואוהבים,
ומתעלסים ומעשנים ומתמסטלים מעצם קיומם.
אני שוכב. נושם, אך לא באמת חי. מרגיש את עצמי מתממש. מתקיים.
ממש ללא סיבה.
אני לא יודע מה מגעיל אותי יותר-
הריח של הקיום הזה, או אני.
אני בוהה דרך חרכי עיניי אל האנשים ברחוב, לא טורח לפקוח אותן עד הסוף.
אני יודע מה אמצא שם למטה- אבל איש מלמטה לא יודע מה ימצא כאשר יפתח את דלת חדרי.
רסיס אדם.
פירור.
מהסוג שמדביקים לשניצל ומטגנים עד שנהיה זהוב. ואז שוכחים אותו והוא נהפך לפיח.
אם אלוהים שם, הוא אוכל אנשים כמוני בלי מלח.

כמה פירורים לדעתכם אפשר להדביק לשניצל?