חלומות

המרצה ממשיך לדבר, אך אני כבר מזמן לא מקשיב, בעיקר בגלל שאני לא אמור להיות בכלל בשיעור הזה, ידיה משכה אותי לכאן, אומרת שהבנאדם גאון, כאשר האמת היא שהוא מדבר שטויות, ולא מהסוג המעניין.
"אני מחכה לתשובה." אמר המרצה, ולאחר שנייה אני מבין שהוא מדבר אליי, אנחנו מוקפים בהמוני תלמידים, והוא חייב לבחור בי?
"מה הייתה השאלה?" אני שואל, ומחייך קלות למשמע צחוקם של התלמידים סביבי.
"מה החלום שלך?" הוא שואל בקוצר רוח האופייני למורים.
"אין לי אחד." אני עונה לו, וקולי נשמע היטב בדממה שהשתררה לפתע.
ידעתי שאני בצרות, כיתה לעולם לא משתתקת סתם ככה, אך לפתע, הדממה מסתיימת וכולם חוזרים לדבר.
"ברור שיש לך," המרצה אומר, ומגחך." לכולנו יש, זה מה שהופך אותנו לאנושיים." נראה שכולם מצפים עכשיו לתשובה, כאילו זה ישנה משהו.
"אין לי חלומות," אני אומר בשנית."לפחות לא כאלה שיתגשמו." אני מוסיף ועיניו של המרצה ננעצות בי כעיני נץ.
"רוב החלומות לא יתגשמו, אך אנחנו עדיין חולמים." הוא אומר, נראה כי העובדה שאני לא רוצה לענות לו, גורמת לו לרצות תשובה אפילו יותר.
"אנחנו מחכים." הוא אומר, לאחר שנייה, ונראה שסבלנותו פוקעת, לרוע מזלו, גם שלי.
"לא," אני אומר."רק אתה מחכה." אני קם ממקומי, ומתחיל ללכת אל עבר הדלת.
"אבל אם אתה באמת רוצה לדעת," אני אומר לפתע ורואה את הציפייה בעיניו, כאילו אני עומד לספר לו את הסוד לחיי הנצח."באמת שאין לי חלומות, משום שזה יהיה מיותר לחלום על משהו שלא יתגשם."