חלום ישראלי

"אז אתה מבין אחי…נדפקנו",
הוא נשען אחורה במין ישיבה של ניצחון, הרים את הידיים למעלה ופרש אותם על הספסל.
אני נשענתי קדימה על הברכיים, מביט למטה על המדרכה. מה הוא רוצה ממני עכשיו?
"ישראלים זה עם דפוק, תמיד עם תחושת משמעות כזאת, לעשות דברים שמשפיעים" הסביר לי תוך כדי שמסתכל על הכביש ופולט עשן מפיו.
קו 5 עובר כאן כל 5 דקות, מפלצת מרובעת שמזכירה לנו את מקומנו בעיר, שלא נתבלבל בתוך כל היפה והירוק הזה בפארק.
"מה זאת אומרת?" שאלתי ולקחתי שאיפה במבט מהורהר, נורא מגניב לעשות את זה עם סיגריה.
הוא נורה קדימה מהישיבה הנינוחה שלו ונשען על ברכיו, ומספר:
"שמע מה אני אומר לך! הייתי בחופשת סקי, פגשתי איזה סוון אחד משבדיה. בן 30. אתה יודע מה הוא עושה בחיים?"
"נו?"
"בחורף הוא בסקי, באיטליה, צרפת, איפה שלא תרצה. בקיץ הוא גולש במקסיקו, בין לבין הוא מטייל, מטפס…"
הרמתי גבה. "הלוואי עליי להתבטל ככה", אמרתי תוך כדי שאני מנדנד בראשי. מרגיש כאילו אבא שלי קפץ להגיד שלום ומדבר דרכי.
לאן אתה חותר בן אדם?
"להתבטל? אלו החיים שלו, זה מה שהוא בחר לעשות! הוא חי על הדרכות סקי וגלישה, לוקח טרמפים, עושה קאוץ' סרפינג, חי מהיד לפה עם התיק על הגב, ועושה מה שהוא אוהב כל הזמן", ענה לי בחצי עצבים על חוסר ההבנה, וחצי קנאה בסוון השבדי.
"אבל במה הוא עובד?" שאלתי בנחישות, "מה הוא עושה בחיים?"
"לא הבנת. זה מה שהוא עושה בחיים. זהו!".
שקט מסביב. הרוח נעימה והרחוב ריק. דווקא עכשיו היה מתאים לי שיעבור פה מישהו, סתם מישהו, שלא אהיה לבד בעמדתי מול הבחור הזה, עמדה שאני לא מאמין בה.
ומה הוא רוצה ממני עכשיו? בערך דקה לפני שאני מתחיל ללמוד מדעי המחשב ומתמטיקה, הכי רציני שלי בעולם, אחרי שעברתי את כל המאבקים ודיכאתי את כל הרצונות שלי לברוח לאיזה אי.
"מגניב אחי", אמרתי והסתכלתי הצידה, עצבני. הזדקפתי ונשענתי אחורה. לא בא לי לשמוע.
הוא פלט עוד עשן והמשיך: "זה רק אצלנו אחי…לא יודע. אולי זה הטילים שעפים עלינו והמלחמות, אולי כי אנחנו יהודים וחיים לפי המוניטין של היהודי הסטארטאפיסט, אולי סתם בגלל החום. משהו בחיים כאן גורם לך לרצות לעשות דברים 'משמעותיים' עאלק", סיים לשפוך עליי את משנתו בחצי חיוך ומבט הצידה, נושף את שארית העשן.
"אבל זה באמת משמעותי, להיות חוקר, לפתח תוכנות, לחנך, לעשות סטארט אפ שמשנה את העולם", השבתי לו בציונות מזוייפת עם מבט פטריוטי שנעלם מפניי מיד כשסיימתי לדבר.
"ומה, להיות מאושר לא טוב לך? התואר הזה יביא לך אושר? או עבודה?"
"עבודה, ואז כסף, ואז אהיה מאושר", עניתי בקול מונוטוני, מדקלם חלום ידוע וטיפשי ולא מקורי בכלל.
"נראה לך שכסף קונה אושר?", הוא שאל אותי בפליאה.
"שמעתי משפט יפה פעם – כסף לא קונה אושר, אבל הוא קונה אופנוע ים. ראית פעם מישהו עצוב על אופנוע ים?"
חייכתי חיוך נצחון, כשאני יודע שלא אמרתי שום דבר בעצם.
הוא חייך בחזרה אבל היה ממוקד מטרה, לא בזבז זמן והמשיך מיד.
"תצחק כמה שבא לך, אבל כסף זה חרטא. זה דאגות ועבודה קשה, שהופכת אותך לטוב במה שאתה, מביאה לך מוניטין, שמביא לך עוד עבודה…"
נשענתי אחורה. למה אני חבר שלו בכלל? זבל כזה. אז מה אם הוא מקשיב, מה, הוא לא יכול פעם אחת להגיד מה שאני רוצה לשמוע?
"אבל אתה צריך לשמוע את זה אחי. אני יודע שאתה רוצה שאני אגיד לך ההפך…"
המניאק מכיר אותי, אין מה להגיד. הוא ממשיך:
"…אבל תסתכל קדימה. מה הלחץ? משפחה וילדים? בית שגם ככה אף אחד לא מצליח לקנות בימינו? עני שחי ברחובות אתה לא תהיה, כי תמיד תוכל למצוא עבודה כלשהי, מלצר, שירות לקוחות, לא משנה. תעשה מה שאתה רוצה, מה יש לך להפסיד?".
מבט אמיתי בעיניו. אכפת לו, באמת חשוב לו שאבין. אולי אני לא רוצה להבין? יותר קל להיות טיפש…Ignorance is bliss
"אם אני לא אעשה עכשיו את התואר…" והנה התחלתי לשלוף את התירוצים של אמא שלי. שלום גם לך…אני לא שולט בזה!
"אז מה?" נופף בידיו ונאנח…פתאום אני הפכתי לאמא שלי, והוא אני. "אז תחליט אחר כך ותבזבז אחר כך את ארבעת השנים האלה. ביג דיל. מה אתה באמת אוהב לעשות" שאל בטון של מרצה, עכשיו הוא יסביר לי איך להשיג את מה שאני רוצה, או יבטל את מה שאגיד ויסביר לי מה אני רוצה ולמה…
אבל לא.
אני מסתכל מולי ויש רק עשן, מתפוגג ברוח הנעימה של הערב.
יושב לבד מול ספסל ריק בפארק, מעשן וחושב.
מעניין מתי אפסיק להתווכח עם עצמי ואתחיל לקבל החלטות, מה נכון, מה לא, מתי, למה…
בינתיים אני מדבר לעשן, שכמו הרצונות שלי, נוצר ומקבל צורה ומיד נעלם.