חלום דמוי חופש

היא פסעה בשקט על האדמה הלחה ונהנתה ממגע האדמה באצבעותיה. לא היה לה זמן לכך, הייתה לה משימה, אבל היא רצתה למשוך את הרגע הארוך ולהישאר במקומה. היא לא רצתה לחזור הביתה, אל הלא מוכר; זה היה הבית שלה, כאן היא בילתה את הילדות שלה וחונכה, כאן היא למדה לעשות את כל מה שהיא יודעת. הבית היה זר, מנוכר כלפיה, אבל היא לא שיתפה איש. הבית היה גם מקום מסתור, דרך אחת ויחידה לשרוד את החיים הללו.
'בקרוב הכל ישתנה' היא הזכירה לעצמה שוב ושוב, 'בקרוב נחזור, כולנו, ביחד.' היא לא האמינה בזה, אבל ידעה שאין דרך אחרת לעשות את זה, מישהו יחזור ואחרים יאלצו להישאר מאחור. היא לא ידעה מי או כמה, אולי אפילו היא בעצמה, אבל היא בחרה לשכוח מזה. היא בחרה לשכוח את הצרות שלה ולחשוב רק על הרגע שבו רגליה היחפות נוגעות באדמה.
היא הייתה עירומה, התרוצצה ביער בעודה יחפה ועירומה, רק שיערה מסתיר את פניה. זה לא הפריע לה, היא ידעה שהדרך הזו נסתרת, שאין איש שיכול להבחין בה או לצפות בגופה העירום. הרוח ליטפה את גופה בעדינות והזכירה לה שזו לא הייתה ההתנהגות שלה חונכה. במשך כל חייה גינו התנהגות כזו במקום שבו גדלה. היא הרימה את מבטה והבחינה בה, בטירה הגדולה שהייתה שנואה עלייה כל כך ועם זאת אהובה. היא התגעגעה הביתה, אבל זה לא היה הבית, לא שלה. היא המשיכה ללכת ומצאה בקתת איכרים ריקה, כנראה בגלל הפשיטות. היא חיטטה בארונות ובחדרים עד שמצאה שמלה מרופטת מתאימה למידותיה.
היא התחילה ללכת חזרה, להרגיש את האדמה על אצבעותיה הקרירות ואת הבוץ שנדבר בהן. היא אהבה את הקור שחלף בגופה בשעה שרגלה נפגשה שוב עם האדמה בכל צעד. היא התקדמה כך עד שלא יכלה לראות לאן, אבל היא ידעה שהיא בדרך הנכונה. היא הלכה קדימה עד שנפלה. הנפילה הייתה ארוכה, ממושכת, אבל זה לא שינה דבר, היא לא פחדה אפילו לרגע. היא הכירה כל דבר בנפילה הזו וחיכתה לפגיעת המים בגופה. היא הרגישה את המים מציפים אותה והתעוררה במיטתה. החדר היה חשוך ונטול כל הבעה. היא הייתה שוב בבית.