חיפושי דרך- המכתב

'אני לא רוצה להיות לבד, ואני לא רוצה לאבד את הקשר שיש לנו; וגם אם זה בכלל לא נחשב קשר, אני מחשיבה אותך כידיד, כמישהו שאני סומכת עליו. אני יודעת שיש לי חברות שמשום מה שונאות אותך, אבל אני לא. אתה בסדר.
אני לא יודעת כמה זמן אני אבלה כאן, אולי אפילו חיים שלמים עד שאוכל להתרגל לעולם שבחוץ, אבל אני ממש רוצה לראות אותך שוב. בקושי יצא לנו להתראות לפני כן ועכשיו זה עוד יותר חמור. מתי כבר כל זה ייגמר?
אתה יודע, אחרי הניתוח ההוא חשבתי שאני לעולם לא אוכל להסתכל עלייך שוב. כשאמרו לי שאתה היית איתי באותם זמנים- אז באמבולנס ובחדר המתנה, חשבתי שאני אמות מהבושה. לא רציתי שמישהו יראה אותי, אבל אמרו שאתה תפקדת כמו מבוגר אחראי, כאילו זה לא הפריע לך בכלל.
זה בסדר, אני יודעת. אני יודעת שעמוק בפנים אתה נחרדת לראות אותי במצב הזה ושזו בטח היתה הפעם הראשונה שיצא לך להיות במצב כזה. הכל היה מוטל עלייך- ואתה בקושי ידעת משהו עליי!
אתה היית היחיד שם שהכיר אותי והיה יכול לתת מידע עליי לפרמדיק כדי שיהיה לו מה לרשום בטופס.
אני מצטערת שהיית צריך לעבור את זה בגללי…
אני חושבת שאולי עוד יבוא יום ואני אחזור הביתה, אולי בקרוב מאוד אפילו, ואז נוכל להיפגש. הפעם אני אהיה בריאה (קצת) יותר, ולא תהיה לי תחבושת לבנה שתכסה חצי מראשי. נוכל לדבר כמו שצריך הפעם, בלי לבלוע מילים או להתבייש.
נוכל פשוט לראות אחד את השנייה.
אבל אולי…
אולי אתה בכלל לא תרצה בכל זה. אולי תעדיף להתרחק ולנתק כל קשר, או רק לצמצם אותו. אולי תהיה לך מישהי, ואתם תהיו כל כך חמודים שאני לא אוכל שלא לשמוח בשבילך.
אולי הכל יהיה שונה.
בעצם, לא אולי, בטוח. הכל הולך להיות שונה מעכשיו, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע את זה, אלא רק לנסות להתנהג כרגיל…'