חיים

היא יושבת, ידך סביב ראשה..
ידי מתחילה להושט לגעת בלחייך, להסיט את ראשך לכיווני ולנשקך..
ואז היד זזה, משנה כיוון, לסדר את השיער..
לא משנה כמה אני מנסה, כמה אני רוצה, הפחדים לא עוזבים..
הרי איני אלא כלום, לא? אני סתם בחור מצולק שמתבייש יותר מדיי..
ואת, כל כך יפה אבל עדיין איתי..
איך? למה? זה מכאיב, אז תעני לי בבקשה, איך את מסוגלת להישאר איתי? איני אפילו מצליח לנשקך…
גם שעות לאחר מכן החרטות שלא אזרת אומץ רודפות.. כואב לי שאני לא מצליח, ואת כבר נרדמת ואני ער כשהפחדים רודפים..
אולי אשכב לצדך? אחבקך, אקווה שזה יגיע אף לחלום, שתשני טוב.. אבל אני מפחד.. מפחד שתתעוררי, שתכעסי, שתפתחי עיניים ותראי איזה פחדן עומד מולך..
ואז ההחלטה מגיעה, מתוך פרץ של כאב ורצון להוכיח שאולי כן יש בי טיפת אומץ, החלטה לא להתבייש.
אני נשכב לצדה, מרגיש את גופה החם ומרגיש ידיים מושכות אותי, מקרבות אותי אליה..
היא כל כך יפה..
איני מצליח להירדם, אבל אני מחבק בכל זאת, שתרגיש שאני פה..
מדיי פעם אני מתיישב, נותן לתהיות לעבור בראשי, נותן להחלטה להגיע שוב..
וכשאני מביט בה, היא מזכירה לי מלאכים מכונפים, מלאכים עם כנפיים מרוטות, מלאכים יפים.. אני רוכן, מנשק את כתפה, מאחל לה בפעם העשירית לילה טוב..
כנראה זאת לא הייתה טעות, כנראה זה לא כזה נורא.. אולי אני לא כזה נורא..
ואז קרני אור מתחילים להישטף פנימה..
אני עוצם עיניים אז איני רואה את גופי, אך היא זעה, קמה, רואה את פניי.. אולי זאת בכל זאת הייתה טעות? גופה מתרומם ורגליה מהלכות החוצה, עוזבות אותי בדממה של עצבות.. של זיכרון..
אני כל כך אוהב אותך.. אך כבר לא יודע, ייתכן שאת עדיין אוהבת אותי? או שזאת הדחייה שידעתי על בואה מראש אך סירבתי להאמין..
עקצוצים עוברים על גופי, כאב מוזרק ללבי, נפשי תוהה לה אם כדאי פשוט לברוח, לברוח למקום המוכר, העולם הישן..
היד רועדת, אין לי סכין, אני מוגן.. רק ברגעים האלו של כאב באמת עמוק שחודר לי למעמקיי הלב, רק אז האומץ נשטף אל גופי..
אולי תשאל אותה? תשאל מה היא חושבת? אבל אם תעשה כך, אם היא תעזוב אותך, תוכל לעמוד בזה? אולי תחכה.. שתדברו אחר כך, כל אחד מטלפון אחר, ממרחק, שלא תפגע באף אחד..
ולה אין זכר, היכן היא? הייתי מחפש אם לא הייתי פוחד ומעביר את הזמן בלכתוב כדי לא להצטרך להתמודד מול הפחד..
אין דרך להסביר כאב שכזה, הוא לא נגמר, לא עוזב.. רודף אותך, מכאיב לך בכל דרך אפשרית.. איך מתארים כאב כזה?! כאב שגורם לדמעות האלו להחליק על פניי בלילות, עד שלא נשארו לי דמעות והן לא יורדות יותר.. כאב ששואל אותך 'למה שלא תמות' כל הזמן, שמפתה אותך כשאתה חלש.. כאב שמבקש ממך לפתוח את עצמך, רק כדי שיבגדו בך אחר כך, רק כדי שתבין שאתה לא מספיק, רק כדי שהוא יוכל להחשיך לך את הנפש.. אני חושב שלכאב הזה יש שם, שם קצר, 'חיים'.