חיים כאלו/שיחה עם עורב

"למה שמישהו ירצה חיים כמו שלי?" שאלתי את העורב בתמיהה. ישבנו בקרחת היער, הרחק מעיניים סקרניות, ופטפטנו, במשך שעות אולי.
"ולמה שלא? הרי יש לך חיים מעולים. את כישרונית, חכמה, חברותית, אנשים אוהבים אותך, את יודעת לטפס מעולה, יש לך כמעט כל מה שאת רוצה-"
"כמעט, חבר ותיק. מילת המפתח כאן היא 'כמעט'." נאנחתי בייאוש. "רק דבר אחד רציתי, ואותו לעולם לא אוכל לקבל."
"לעולם זו מילה גדולה מאוד, את בטוחה בשימוש שלה?" הוא שאל. הברשתי את נוצותיו בידי.
"כן… לצערי לעולם לא אוכל להגשים מטרה שלא תלויה בי, אלא במעשיהם והחלטותיהם של אחרים."
"ומה הדבר שאת חפצה בו, אם מותר לשאול?" זזתי באי-נוחות במקומי. זה משהו שאף פעם לא אמרתי לו בשיחות שלנו.
"הייתי רוצה משפחה נורמלית, אחת כזו שמשרה תחושה של חמימות ואהבה, אחת שכיף לחזור אליה. אולי מבחוץ אני עליזה, אך מבפנים אני סגורה ועצובה. כל כך הרבה עובר עליי, חבר ותיק, כל כך הרבה, ובכל פעם שאני באה לדבר עם מישהו אני מתחרטת.
הייתי רוצה שהם יפסיקו לריב, יפסיקו לצעוק אחד על השני. אני מנסה להיות ה"בת הטובה", אתה מבין? אני מנסה לעשות כל מה שאומרים לי אבל זה דיי קשה." השתטחתי אחורה על האדמה הקשה והנחתי את ראשי על פלומת דשא.
העורב הביט בי בעיניי השחורות ולרגע חשתי כאילו הוא קורא את נשמתי, מנסה למצוא את הפתרון הנכון להציע לי.
"אבל את מנסה,"
"כן, אני מנסה." חזרתי על דבריו, כאילו זה נותן לי הבנה טובה יותר של המילים. הוא ליטף את שערי ברכות.
"את ילדה טובה ליזי, אני בטוח שתצליחי להבין עמוק בתוכך מה את צריכה לעשות, ואני גם בטוח שהם יצליחו להתגבר על זה הלאה בדרך הנכונה, גם אם לא נרצה בה."
הבטנו שנינו אל השמיים הכחולים שבצבצו בין הענפים. אני חושבת שאני צריכה להניח לדאגות, הרי בסופו של דבר הכל יהיה בסדר.
"אולי, אבל בכל זאת, אני מעדיפה לסבול את חיי בעצמי, מאשר שאחרים יסבלו." וככה העברנו את המשך היום בשקט. עד השקיעה.