חייל

– שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם
אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם –

"לוחמים! אנו עומדים היום בתקופה הכי טובה שממלכת ישראל ידעה אי-פעם. אנו מחזיקים בשטח שאבותינו לא היו חולמים להגיע אליו. הביטו על ההרים מסביב, על הגבעות ממולכם, השפילו עיניכם לעבר העמק שמתחתיכם, כל זה עומד להיות שלנו עוד מעט…
אני רוצה אתכם כועסים, זועמים. זכרו את ארון התורה שגזלו לנו, זכרו את הערים הבזוזות, את הגוויות, את הנשים הנאנסות, את המפלה… ונקמו! תנו ליצרים למלא אתכם, הרגישו את השנאה זורמת בדם, התמסרו אליה ולבסוף שחררו אותה, קדמו אותה בברכה, הרשו לה להפוך לעוצמה!
הלילה, ממש בעוד כמה שעות, הגורל שלנו ייחתם. הילחמו עד טיפת הדם האחרונה ונזכה לתהילת עולמים. נשים ישירו עלינו ברבבותיהם, סופרים תימהוניים יצרפו את הרגעים האלו לכדי מילים, שמותינו יינשאו בפי כל.
אנחנו ננצח את המלחמה הזו, אני סומך עליכם, על כל אחד ואחד מכם.
חזקו ואמצו!"

בעוד שמחיאות הכפיים רועשות סביבי, אני מרים עיניי לטריבונת העץ הארעית שהרכיבו פה אתמול בלילה ורואה את המלך הגבוה והיהיר הזה עומד לו שם על המפלס העליון. כתר זהב מונח על ראשו, גלימה אדומה ומרהיבה על גבו. המלך עומד מסופק וזחוח, מפוצץ בביטחון עצמי, מדבר בפאתוס כזה, תנועות הידיים נמרצות, הראש נע יחד עם הטונים. האם הוא יכול להבין אותי בכלל? בזמן שאני אניף חרב, אתחמק ממכה, ארוץ ואזיע, הוא ישב כאן עם הבכירים ויהגה באסטרטגיות להמשך, אולי יעשן משהו. הידיים החלקלקות שלו נראות כאילו אף פעם לא אחזו חנית, מגן, או אפילו רוגטקה. הזעם שלי מופנה בעיקר כלפיו וכלפי שאר המפקדים והקצינים במוצב, ההיסטוריה עם הפלישתים פחות מעניינת אותי. כלומר, אני בכלל לא רציתי להיות כאן. הייתי מעדיף להישאר בבית, לנגן בעוגב, לאכול את הדגן והדבש שאמא מכינה כל-כך טוב, לעבוד בשדה בימים ולקרוא מגילות בלילות. בבית, הבעיות שעמדו לפתחי נעו בין ריב עם חבר לבין ארוחת ערב שנשרפה, לא התעסקתי בחיים ומוות. אני לא שמעון ולא לוי, אין לי את התשוקה הזו להילחם, את הטירוף להסתכל לאויב בעיניים. היה טוב לי ככה, בבית. ולפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, גייסו אותי.

כשהמלך יורד מהבמה אל העפר כתפיו משתוחחות, גבו נרכן ופניו מתקדרות, כמו שחקן נודד המוריד מסכה לאחר הופעה ארוכה ומייגעת. הגלימה לגבו מלטפת בעל כורחה את צואת הסוסים, מבריחה את הלטאות והחרגולים השורצים מסביבו. עיניו טרוטות. כשהוא מביט לעבר המוני הפלישתים החונים מולנו מבצבצים קמטים במצחו, מרמזים על העתיד לבוא. שרי הצבא והקצינים הבכירים לא פונים בעקבותיו, לא מקיפים אותו, מאלצים אותו להתמודד לבד, להתרסק לחששותיו ודמיונותיו ללא נווה-מדבר להניח את המחשבות.

אזור המחנה רוגש וגועש והלחץ המהול בהתרגשות מפעפע בגוף, מרעיד את האצבעות. מסביבי חיילים צועדים במהירות, נחפזים לסידורים אחרונים; מילוי נאדי מים מבאר בקצה; השחזה של הפגיונות; בדיקה שאף אחד לא גנב את הכלים האישיים, שלא תמצא עצמך בלי מגן למלחמה. דומה שהעצים המקיפים אותנו, הרוח הקרירה, האבנים המתגלגלות במדרון ההר והשמש השוקעת לאיטה – כולם חשים את אותה הצמרמורת – החשש המתגנב בלב כל אחד לפני קרב. רק ההרים הגבוהים נשארים לעמוד באדישות כבדה, לועגים לנו שכבר ראו את כל זה בעבר. לנצח תהיה איזו מלחמה טיפשית, רק בני-האדם מתחלפים, נהרגים.

הצפיפות נוראית. אין שום רגע פרטי של שקט. המחראות גם הן עמוסות אנשים וסירחון ומהגדר לא ניתן לצאת עד המלחמה. עוד מילדות לא סבלתי צפיפות, אהבתי מרחבים. בעיר מולדתי, עטרות, היערות ענקיים, אפשר לצאת לטייל, לחזור ימים רבים אחר כך, ובכל זאת לא לסיים לפסוע בכל השבילים הנהדרים. שבילים ריקים מאדם קוראים לי לכבוש אותם, להתפרע, לחייך, להרגיש בבית.
כל החיים אני חי בעטרות. היא הבית היחיד בשבילי – מבני העץ העגולים, החלונות המרובעים, השבילים המתפתלים לאורך ולרוחב, הכבשים הרועות, הנרקיסים שחוזרים וצומחים בחורף. מבחינתי, עטרות הייתה כל ארץ ישראל, כל העולם. נכון, שמעתי שיש עוד כפרים ויישובים במקומות נוספים, שמותיהם נשמעו לי משונים, לא נעימים על הלשון; ירושלים, בזק, רקם, צידון, קריות… ועכשיו אני בהרי הגלבוע האלו, עם הנשק, הגלימות ואפודי המלחמה, רחוק מאות קילומטרים מהבית. עצוב לי, בחודשים האחרונים בצבא לא הכרתי אף אדם שיהיה לי לחבר, שיהווה תחליף כלשהו למשפחה. בודד פה, בלי מישהו שמסוגל להיכנס איתי לעומק הנפש, לתהומות, לשאול את השאלות הכי קשות שיש, לפגוע בעצב הכי רגיש ולתפוס את רגעי השמחה ולהעצים אותם, כמו עומרי. מבט אחד שלו עשוי להיות משמעותי יותר ממגילות מלאות מלל. גם אין פה אף יוסף שיעשה איתי את התעלולים הטיפשיים, שיכניס את הבדיחות שלו ברגעים הכי פחות מתאימים, שיתקע מחט בכל רגע של קיטש. אין פה את מיכלי אחותי שתקפוץ עליי בחיבוק כשאני חוזר הביתה, שתיתן נשיקה ותוך כדי תבדוק אם אני מחביא תמרים בכיס כדי להפתיע אותה, רק בת שלוש וכבר יודעת מה טוב. חסרות לי הידיים של אבא שיונחו על ראשי בכל ערב שבת ויברכו אותי, שיבטאו במגעם מה שאי-אפשר לומר במילים. ואלוהים, אין את אמא שתחבק, שתתעניין, שתשמע, שתבין. כמעט חצי שנה עברה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם. התעוררתי באותו היום לשגרה מבורכת, עבדתי בשדה עד שהזעיקו אותנו לכיכר המרכזית, לא ידעתי שזה יהיה היום האחרון בו אתעורר ביישוב כרגיל. במרכז הכיכר עמדו ארבעה אנשים עם בגדים מהודרים וגיליונות קלף. לאחר ההמולה הראשונית, כשהקהל השתתק, הם קראו בדרמטיות את בשורת המלך: עשרה נערים מעטרות מחוייבים להתגייס לשורות הצבא לקראת מלחמה שתחל בקרוב. בקהל נשמע בכי של אימהות לצד קריאות אהדה ועידוד של גברים. עוד באותו היום הכרכרה המקרטעת נסעה, סוחבת חבורה של מפוחדים עליה. לא נורא, לחשתי לעצמי, הם הבטיחו שתוך חודשיים כולנו חוזרים הביתה בריאים ושלמים.

חמישה חודשים, שלושה שבועות ויומיים עברו מאז שהמשפחה שלי עמדה שם, נופפה לשלום. אני זוכר את אמא מנסה לנצור את הפנים שלי, להחזיק עוד שניות יחד, לשדר ביטחון. זוכר את אבא שותק כמקבל את גזר הדין. זוכר את מיכלי לא מבינה מה קורה, בטוחה שתראה אותי בקרוב. מדי פעם בפעם אני שומע חדשות מהם, דרישות שלום מאדם שעבר בכפר לא מזמן, מוסרים שהם מתגעגעים. גם אני, גם אני. אתם, משפחה, אתם כל מה שיש לי בעולם.

– הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב –

מתוך הזיכרונות, אני מוטל חזרה אל המציאות המופרעת בחזית. מצחיק איך שהחיצוניות לעולם לא תצליח לשקף מה שמתחולל בפנים, כשהגעתי כולם היו בטוחים שאהיה הלוחם הטוב ביותר, והנה אנחנו כאן. מאחורי עיניים ירוקות בהירות וגוף גבוה ושרירי מסתתרים רק חששות ורצון לברוח. המפקד עובר בינינו, מתבונן, בוחן האם כולם מוכנים לצאת לזירת הקרב. כשהוא חולף על ידי הוא טופח על הגב שלי, משתדל לאותת שיהיה בסדר, לעודד את הפנים הזועפות והלא שייכות שלי.

השמועות במחנה מצביעות על כך שאנו נובס, שהפלישתים רבים וחזקים מאתנו. על אף שהמלך גזר שאסור להיוועץ בבעלי אוב, ידעונים, קוסמים ומכשפות, אתמול בלילה זוג חברים התגנבו בחסות הלילה דרך פרצה בגדר והלכו למכשפה בעין-דור. הם סיפרו שבהתחלה לא רצתה לשוחח איתם, שכמעט התחננה שיילכו, שאינה מוכנה לחזור לבשורות הרעות שהיא כפויה לדעת. היא מעדיפה להשאיר אותן מופקדות בראשה בלבד. לבסוף הסכימה לומר שהרבה חיילים מצבא ישראל ישרדו, אמרה ולא פירשה. איך ישרדו? האם ננצח? כל זאת לא גילתה. בכל מקרה, כעת זה לא משנה, אנו דקות לפני המלחמה וזה כבר מאוחר מדי להיחלץ.

הצבא מחולק לגדודים וקבוצות, כל קבוצה ניצבת במקומה, מוכנה לקחת את תפקידה במלחמה; הקשתים דרוכים על ההרים; מאחורה ממתינים חיילים עם חניתות, מחכים לרגע הנכון להטיל אותן. הגדודים הראשונים והלוחמים המובחרים מתחילים לצעוד לעבר שדה הקרב. נעליהם כבדות ועיניהם בורקות. אחד הבחורים מספר לצועד מימינו משהו וקורץ בעין, השני בתגובה מסמן לו תנועות אותן אני לא מבין. הם מחליפים ביניהם אגרופים חבריים, מחייכים באהדה אחד לשני, נדמה שהעולם והאושר שוכבים לרגליהם.

אצלי בגדוד החיילים עומדים זקופים, הרגליים יציבות, הראש מורם, כלי הנשק בידיים, רק ממתינים לאישור לצאת לשדה הקרב, להסתער. הרעש וההמולה שהיו מוקדם יותר פינו מקומם לשקט ולמתח, דריכות היא תנאי ראשון לזהירות. לפתע נשמעת צעקה. הקול גבוה, צווחני, יללה חדה כמו סכין, מצמררת, שורטת עמוק יותר מכל דבר ממנו נחתכתי אי-פעם:
"שריפה בכפר עטרות! מתים! אין…"
הקול נשמע מתנשף ונחנק, נגמר לו הכוח. הוא נשמע לי מוכר. בתוך שנייה שנדמית כשעות ארוכות, אני רץ אחוז אמוק, מצליח לפרוץ את שורות החיילים היוצרים את צורת הגדוד ורואה אותו ממשיך לדבר.
"אלו הפלישתים…" ההשתנקויות נמשכות, הוא רץ הרבה. אני מצליח לזהות שזה יואב. "הם שלחו ארבעה רוצחים שהבעירו את בתי עטרות ונעלו אותם מבחוץ. האנשים עוד לא הספיקו להישרף…" אהה, אהה, נשימות. אין בכוחו להשלים משפט.
"הם… הם נחנקו מהעשן. אני רצתי להודיע מיד כשזה קרה, נותרנו עשרים ניצולים מהכפר, חוץ מאיתנו כולם נספו. לאחר שהפלישתים עזבו עשינו ככל יכולתנו להציל את הגופות…"
יואב ממשיך לדבר, לספר על האסון האיום. אני כבר לא מסוגל לשמוע. כל האנרגיה שלי מתנקזת לדבר אחד – לחזור לעטרות, לחפש את המשפחה, אולי מישהו מהם עוד חי. כולי תפילה שיש לי בעולם אדם קרוב אשר לא נחרך באש הלהבה. מישהו לאחוז בו, להיאחז בו.

החיילים עדיין עומדים שם, המומים. בעיניי כולם נראים כבובות בדמות אדם. איני מייחס להם שום חשיבות, סתם ניצבים בהצגה שלי. הם לא יעצרו בעדי מלחזור לעטרות. אז נכנס בגסות מבין כולם, דוחף, הודף, תוקע מרפקים. הכל כדי להגיע למפקד ולהגיד לו שיפתח את הגדר האחורית, שייתן לי לחזור לעטרות, עכשיו! ברגע זה. כשאני עומד מולו הוא מביט בי במבט אדיש, טיפשי משהו. הכל נראה לי מעורפל, המציאות כמו ציור אשר נזרקו עליו צבעים בחוסר תיאום מחריד. אני מגייס כוחות אחרונים לבקש מהמפקד שייתן לי ללכת מהמחנה האפרורי הזה. הוא מסובב את הראש אחורה, מאותת בראשו אל הקצין הבכיר, משליך את השאלה הלאה. הם מגלגלים עיניים ביניהם, מגחכים כלפיי, לועגים ללא מילים. "בבקשה ממך", אני מתחיל לבכות, לא מסוגל לעצור את הדמעות יותר, "רק תן לי לצאת! אני בסך הכל חייל אחד, מה הצורך שלך בי? יש מספיק גם בלעדיי, בבקשה" אני כמעט צורח. המפקד עוטה על פניו מבט אטום ואומר בחרישות "אלו הנהלים שקיבלתי מהמלך. הילחם איתנו ולאחר מכן תוכל להשתחרר. תפסיק להתרכז בעצמך, גורל הממלכה מוטל על הכף. תדמיין שכל ההרים והעמקים הפזורים פה נמצאים בשליטתנו ותוכל לשאוב מזה כוחות, בזכותך זה יהיה אפשרי בקרוב…" פיו סגור, עיניו אומרות דבקות במטרה. חייל אחד לא מסוגל להסיט את המסלול ולשנות לו את התוכניות.
"מה אתם עומדים כמו בולי עץ?!" אני מסתובב וזועק לעבר חיילי הגדוד שנשארים דוממים, עדיין מוכנים להילחם בהינתן האות. "מה עובר עליכם?! זו המשפחה שלי! אף אחד לא מבין?! זו המשפחה שלי… זו המשפחה שלי…" הדמעות שלי נענות בשתיקה רועמת. המפקד מניח עליי את ידו בחוזקה ומצווה לחזור לשורה, תוך כדי מפטיר שה"מרד המסריח" שניסיתי לפתוח הולך לעלות לי הרבה. "תחילה נילחם ואחר כך נתעסק עם חיילים סוררים", הוא אומר.

– שלֹ֥ף חַרְבְּךָ֣ וְדׇקְרֵ֣נִי בָ֗הּ –

לפני עשרים דקות יצאנו, עוד מעט אנחנו בשדה הקרב. הפלישתים כנגדנו, וביני לבינם מפרידה רק קבוצת החלוצים. ברגע אחד אני מחליט לעשות מעשה. לא מוכן להישאר פה ולא יכול לחזור. מאחורה ממתינות חניתות הדוקרות את כל היראים מהמלחמה אשר מנסים לברוח. שוב פורץ את מבנה הגדוד, נתקל באנשים וקופץ מעליהם, מנתר מעל רגליים שנשלחו להפיל אותי, רוצות להאט את ההחלטה. אני מגיע ללוחמים מקדימה ומצטרף אליהם, מצליח לראות את הקמטים והנמשים בפניהם של אויביי. יודע שהמוות קרוב מאי-פעם. גם לאויבים יש עיניים מפוחדות, נדמה שגם הם כאן בעל כורחם, מעדיפים להיות בבית. לי כבר אין בית, לי לא תהיה משפחה לחזור אליה. המחשבות האלו רק מחזקות את ההחלטה. אני מסתער לעבר הפלישתים, שומט את החרב והמגן, מולי אדם גבוה ורחב, פלשתי, מסתכל בי בפנים צוחקות, בטוחות בעצמן, מלגלגות על השיגעון האוחז ביהודי הזה. הוא מרים את להב הברזל החד היישר אליי, ואני מתמלא תקווה. סוף-סוף, אני עומד להתאחד עם האנשים האהובים עליי. אין לי שום סיבה טובה להישאר בעולם הזה.