חייבת להספיק את החיים האלה

אני יושבת…כפופה ומותשת… ליד מד המשקל המתועב…בעל המחוג האדום….והמספרים הבולטים…שלא יוצאים לי מהראש. 40…40…40…המספרים מהדהדים בראשי…מסרבים לצאת ממערבולת המחשבות המטורפת שלא מפסיקה לחנוק אותי…אני קמה…לוקחת את קופסת הכדורים הלבנים…והולכת לכיוון המטבח…כוס הזכוכית השקופה…רועדת לי ביד…והמים מתמלאים ומתמלאים בה…. אני פותחת את קופסת הכדורים…ומהססת…ראשי מסתחרר ממחשבות…לא מגיע לי לחיות פה…אסור לי להמשיך לחיות פה…עליי להפסיק את סרט האימה שלא נגמר לעולם שנקרא החיים שלי…אני בולעת שלושה כדורים…וממשיכה להטיח בעצמי את אמרות הכאב והצער האלו…חייבת להפסיק אותם….לא מגיע לי…..לא מגיע למפלצת שמנה כמוני…לא מגיע לה לחיות…היא צריכה למות…מבפנים,קול זועק לי…מנסה לגרום לי להפסיק… אני לא מקשיבה לו…אני חדורת מטרה…המפלצת הזאת צריכה למות…דמעות זולגות כמו טיפות מים…אשר נופלות הישר אל כוס הזכוכית… אני בולעת שני כדורים נוספים…ראשי ולבי במלחמה…. האם לסלוח לעצמי….אני לא סולחת…אני נאבקת… לא יכולה להמשיך לחיות…. בעולם של מגדירי יופי… כולם עומדים במבחן היופי… חוץ ממני…ששונה… אסור לאחת כמוני…. להמשיך לחיות בעולם כזה… 40…40…40… המספרים מהדהדים בראשי…לא מפסיקים להזכיר לי… שאין מקום לכאלה. זהו. החלטתי. אני לוקחת חופן כדורים לבנים ותמימים בכף ידי.
הכוס מלאה בחצייה האחד,ובחצייה השני טיפות נוצצות ומבריקות נוטפת מלמעלה למטה. הכוס בוכה,ממש כמוני. בצעד אמיץ ומהיר,אני זורקת את הכדורים לתוך פי ולוגמת מהמים. ראשי מסתחרר עוד ועוד. אני בקרוסלה שלא ניתן לעצור אותה. מימיני,הראש צועק להמשיך…חייבת להפסיק את החיים האלה… משמאלי,הלב צועק לעצור…חייבת להספיק את החיים האלה.
אני חוזרת ליד מד המשקל המתועב…אני מניחה את רגלי עליו…והמחוג זז ימינה…מוסיפה את רגלי השנייה…והמחוג קופץ….40…40…40…מספר שחור ובולט…40..40..40… מחוג אדום ושולט… אני הנאשמת…המד הוא השופט….הוא שיחליט מי חי….ומי מת.
ראשי שולט בי… אני נופלת לקרקע… מערבולת המחשבות החונקת….אני רואה… אני רואה… את האור בקצה המנהרה.