חיוך תמים

"אם היה ביכולתך לשנות דבר כלשהו בעולם, מה היית משנה?" שאלתי בסקרנות.
הבטתי לעבר הילדה אשר ניצבה מולי, עיניה השקיפו לרחוב השומם, והביעו שהיא מהרהרת על תשובתה. ישבנו בגג של ביתה, ביתה נשא לגובה, בעקבות זאת היה ביכולתי לשבת עמה ולהשקיף אל כול הרחוב.
עיניה בהקו בדרך כלל, בעיקר כשהייתה בגג. שערה הבריק בהתאם לשמש. וחיוכה התמים, בל יתואר, בכול רגע נחוץ, תרתי אחר סיבה לעלות שוב את חיוכה. צעירה הייתה, בת תשע.
"שום דבר" ענתה לבסוף. היא חייכה אליי את חיוכה המקסים, ואז השקיפה לשמיים, חוזרת לדמיונותיה ומחשבותיה במבטה המהורהר.
אהבתי את תשובותיה, הם גררו אותי לעבר, לימים ההם, של התמימות. ההשקפה שלי לעולם הייתה אז כה תמימה, הכול נראה בעיניי כה יפה.
"מדוע?" היא השפילה את מבטה, והרהרה בפנים חתומות. לעומת גילה, לעתים הייתה רצינית.
"איני יודעת" השיבה. "העולם בסדר, מדוע לשנות אותו?"
הזיכרונות הפעם היו צלקות, צלקות שאינם נשכחו, נצרבו בחוזק לליבי. הם הובילו אותי להתרסק כרסיסים שפילחו אותי. באותה העת, העולם נשקף לנגד עיניי כאל יצור מפלצתי שמטרתו לחרב הכול.
"לא משנה" השבתי. היא חייכה וחזרה להרהוריה. בדרך כלל אינה שאלה שאלות מיותרות, אהבתי את חוכמתה לעומת גילה.
לא היה ביכולתי לנמק לה את מה שהיא הולכת לחוות. לנמק לה שכשהיא תבכה בעתיד, לא לכולם יהיה אכפת. שישנם בני אדם שאינם רוצים לקום, ושהם קמים בהרגשה שהם קמים לסיוט. שישנם בני אדם שמחייכים, אך בתוכם מייבבים בבכי. שבני אדם פוגעים, מעליבים ומשפילים, בלי להרגיש דבר. שישנם בני אדם מסוגלים לעשות כול מעשה, כדי להשיג את מבוקשתם.
לא היה ביכולתי לספר את כול הדברים הנוראים האלה, להרוס את השקפת העולם המושלמת שלה, את דמיונותיה ומחשובותיה.
לא היה ביכולתי לחרב את תמימותה, את חיוכה התמים.