חיוך גדול מדי

אני חלש,
אני כל-כך, כל-כך חלש.
חלש ופחדן.
כל פעם שאני אומר את זה הלב שלי נצבט… כמו כאב חד בתוך החזה שלי.
אבל אני לא יכול להפסיק.
אני אומר את זה שוב ושוב, צורח את זה. כותב את זה על הקירות בדם, הדם שלי.
והכאב מתעצם, תוקף שוב ושוב ושוב את הלב שלי, את החזה שלי כמו מחט שננעצת בו.
אני יודע שהלב הוא בצד שמאל, אבל שהוא כואב לי הוא בדיוק במרכז.
ואני לא מפסיק, אני צורח את זה והכאב מענג, הוא כל כך טוב, וכל כך רע.
ואני בוכה וצורח וצוחק ומחייך חיוך מטורף וגדול מדי שאני אוחז בראשי.
חלש, פחדן, טיפש, ומכוער.
ואני צורח את זה שוב פעם, שגם הם ישמעו.
שזה יחרט להם עמוק עמוק במוח בפעם הבאה שהם יגידו לי שהכל יהיה בסדר.
אני חורט את זה על העור שלי, וזה כל כך כל כך כואב.
אבל הכאב הוא כאב מענג.
כאב מעצים ומתגמל שגורם לי לרצות לצרוח ולבכות ולצחוק ולחייך,
כמו שאני עושה בכל מקרה.
ואתם…
אתם רוצים לתת לי תרופות, לכבול אותי.

כאילו שגלולה בכל בוקר תעלים את הבעיות שלי.
היא לא.
היא רק תגרום לי להרגיש אותו הדבר ולא להבין למה אני מרגיש ככה.

כאילו שכבלים על הידיים יעלימו את הבעיות שלי.
הם לא.
הם רק יגרמו לי לרצות להכאיב לעצמי בלי היכולת לעשות את זה.

לצרוח צרחה חזקה מדי.
לצחוק צחוק מטורף מדי
לבכות בכי מפחיד מדי.
לחייך חיוך גדול מדי.
כשחיוך הוא גדול מדי, אפשר לדעת שהוא לא חיוך של אושר.