חיבוק

שום דבר לא צבט את ליבו יותר מאשר לראות שני אנשים מתחבקים. הם, בכל הגירסאות שלהם, תמיד נראו כל כך מאושרים, בזמן שהוא – לא. הוא פשוט קינא, ולא היה את מי להאשים, חוץ מעצמו. הוא הלך ברחובות כמו חסר בית שיכור שמצפה לנדבה בשביל בקבוק, אבל הוא ציפה רק לחיבוק. לפעמים, הלך בידיים מושטות, מדמיין שבקצה השני הרחוב מחכה לו מישהו מסכן כמוהו.
יום אחד, בלי לדעת, המסכן, או יותר נכון המסכנה, חיכתה לו. היא הייתה טיפה פחות מסכנה ממנו, מיוסרת מתחילה. ריב, ואחריו עוד אחד, היא כבר לא יכלה לשמוע את הצעקות. ראשה התפוצץ וליבה עוד יותר. הספסל תמיד נתן לה תחושת מחסה, למרות שהייתה חשופה לכל עבר. כשהוא התיישב עליו, היא רצתה לבכות. או לצחוק. אחרי התלבטות ממושכת, היא החליטה לצחוק. הצחוק שלה הדביק אותו והוא צחק גם. אחרי שנרגעה מעט, זלגו מעיניה דמעות.
"החיים לא יכולים להשאיר לנו את הצחוק לזמן ממושך מידי," פסק.
"גם לא את עצמם." נרגעה מעט.
"אני כבר שבועות צועד ברחובות ומחפש לעצמי מישהו לחבק אותו, מישהו בשר ודם, רק כדי להרגיש סוג של חום שיילקח בידי החיים, אך יישאר לנצח בלבי," סיים את דבריו בהתרגשות קלה.
היא התקרבה אליו וחיבקה אותו. כן, יכול להיות שהוא היה סוטה או שוטה, ויכול להיות שגם היא, ממזמן, לא הרגישה את החום ההוא.
הוא ניתק את עצמו ממנה בעדינות, חייך אליה חיוך נדיב, והמשיך לצעוד הלאה, בפיתולי החיים.