חזרה מתשובה
אני לא חושב שהחיים שלי היו מורכבים יותר מחייהם של חברי אבל כן היה בהם משהו שונה מעט. לא סתם אני זכיתי לראות את האור והם עדיין מגששים. לא סתם בכלל.
הייתי בדיוק ילד בן שש כשהתוועדתי באופן כללי לקיומם של אמונות הסותרות את אורח חיי.
זה התחיל כששמעתי על המוסלמים בכיתה א' מפיה של אחותי הבכורה והמשיך כששמעתי על היהודים 'האמיתיים' מפיהם של הורי.
היו קרבות עזים בביתי באותה תקופה. קרבות עזים מאד. גלי, אחותי הבכורה, רצתה להתחתן עם יאסין מלוד אבל הורי לא הסכימו בכלל, ואני, פתאום, התחלתי לשמוע כל מיני דיבורים על 'דת' 'אמונה' 'עבירות' ועוד כל מיני דברים שהקשר שלהם אלי היה יותר מלא קשור.
אני לא רוצה להגיד שגדלתי בבית אתאיסט אבל מה לעשות שזו הייתה בערך מציאות חיי? לא היינו משפחה מאמינה בכלל. למעט סממנים חיצוניים של יהדות כמו אכילת מצה בפסח או הדלקת נרות בחנוכה לא עשינו כלום.
ובכל זאת, כשאחותי הודיעה על כוונתה להתחתן עם ערבי היא זכתה לתגובה מאד חריפה בבית שלנו. כנראה שהזהות היהודית כן הייתה חזקה אצלנו או שאין לי כיום הסבר למה שהתחולל אז בעבר.
אז זה נגמר יחסית בהפי אנד-אחותי אמנם התחתנה עם יאסין ואף הספיקה ללדת 2 ילדים חמודים מאד אבל אז היא נפרדה ממנו בצורה די חלקה. אך הזעזועים בבית עוד הותירו את רישומם עוד שנים רבות אחר כך.
אדלג כעת כמה שנים קדימה, אני הייתי תלמיד בבית ספר למחוננים 'שחר' בכיתה הכי חכמה בבית הספר אך גם הכי שובבה בו.
אני לא הייתי המנהיג של הכיתה אבל בהחלט הייתי פופולרי שם והתעלול האחרון שביצענו היה רעיון שלי. אז קראו לי להנהלה.
אני מודה שקצת פחדתי ללכת להנהלה, היו בבית הספר סיפורי אימה על ילדים שהעזו לעבור על אחד מחוקי בית הספר ונענשו בחומרה. חלק סולקו, חלק שילמו קנס משמעותי, חלק עבדו בעבודת שירות למען בית הספר. כל אחד לפי דרגתו.
ואני, ילד תל-אביבי מפונק עם מלאי עצום של מרץ ושכל שהשתמשתי בו אז להרע, הובלתי לחדר של המנהל.
פחדתי.
ומה עשיתי?
סחבתי איתי 'תחמושת' ופשוט ריססתי את המנהל בכדורי גומי (למזלי לא ידעתי אז לצלוף…) באותות חשמליים מהטיזר הנחמד שלי ובגז פלפל לקינוח זרקתי כמה פצצות סירחון וברחתי.
רגע, שכחתי לומר, דקה לפני שטרקתי את השער של בית הספר לא שכחתי לרסס על הקיר 'מטומטמים' 'משוגעים' 'אוטיסטים' ועוד כל מיני דברים כאלו שאני מתבייש להגיד. וגם זרקתי שולחנות שברתי כיסאות שפכתי מים על דפים חשובים במזכירות ו…
פשוט השחתתי את המקום בו למדתי.
איכשהו המנהל הצליח להתאושש ממה שעשיתי לו וכמובן זימן את הורי לשיחה 'קשה' כהגדרתו. אני רציתי לחכות בבית ולשמוע את התוצאות שלא עניינו אותי בגרם אבל אבי ממש 'סחב אותי באוזן' והכריח אותי לבוא איתם.
הגעתי.
המנהל ישב על הכיסא הידוע שלו מולו היו 2 כיסאות מכובדים כאלו ועוד שרפרף, בשבילי.
ואז הוא התעלם מהורי ופנה ישר אלי.
"מאור…" הטון שלו היה רך, אבל אני לא שמעתי. הרמתי לו את סנטרי בהתרסה ותכננתי את התגובה שלי למשמע גירושי הצפוי בתוספת לקנס.
אבל אז, הוא חייך אלי, ואמר: "שקלתי יחד עם הצוות תגובה נאותה והחלטנו לתת לך צ'אנס נוסף…"
הייתי רוצה להגיד שהשמיים רעדו, שהרצפה רעדה, שהכל רעד. אבל האמת אני לא רוצה להגיד אני רוצה לצרוח. התגובה שלו הדהימה אותי. למה??? באמת שלא הבנתי את התשובה שלו בהיגיון. מה מושך מנהל של בית ספר יוקרתי בצפון תל אביב שלא חסרים לו תלמידים להשאיר שם תלמיד שגם העז לעבור על החוקים וגם עוד העז להוסיף חטא על פשע תקף את המנהל ופגע ברכוש? למה?
את התשובה הבנתי רק מאוחר יותר. אחרי שיצאתי משם תלמיד נורמטיבי והתכוננתי ללכת לתיכון הכי טוב בארץ.
"אני ראיתי אותך אז" הוא אמר לי "והדבר היחיד שהרגשתי כלפיך היה כעס. לא הצלחתי למצוא בלב שלי טיפת אהבה אליך, לא טיפת חמלה, לא טיפת הבנה. כלום. רק כעס גדול ועוצמתי מילא לי את הלב כלפיך… אבל, אחד מהכללים שחרטתי לעצמי יחד עם שאר הצוות של בית הספר ביום בו הקמתי את בית הספר היה שאי אפשר לדון תלמיד כשאין כלפיו אפילו רגש חיובי אחד. למדנו את זה מכל ההיסטוריה של העם שלנו, מהתורה שלנו. כשדנו מישהו באופן שאין כלפיו אפילו סניגור אחד היה אסור לדון את הנאשם. זה לא היה נקרא משפט צדק. מכיוון שכמה שניסיתי למצוא בעדך רגש חיובי לא הצלחתי אז הבנתי שזה בעצם נעשה ממניעים אישיים, כי נפגעתי ממך. זה פשוט היה ניגוד עניינים, אז נאלצתי לוותר.."
"אבל" אני עדיין לא הצלחתי להבין אז את העניין. "למה לא ביקשת ממשהו אחר שיחרוץ את גורלי? שיעיף אותי לרחוב וינקה את בית הספר מנוכחותי?"
"פשוט…" הוא חייך חיוך מתוק "כי אף אחד מבית הספר לא הסכים לשמוע עליך אחרי ששמעו מה עשית לי ואיך לכלכת את בית הספר…"
"ובכל זאת" עדיין לא הסכמתי עם הגישה "תלמידים שפשעו הרבה פחות ממני נענשו בעונשים חמורים מאד ואני, אני לא קיבלתי כלום… מי אמר לך אז שההימור יצליח? אולי הייתי מבין מזה שבית הספר הוא נמושה שאפשר לזלזל לו בכל החוקים לפרוץ את כל הגדרים ולהישאר בו תמיד?"
"אני יודע שלא היית כזה" ככה הוא גמר את השיחה, המנהל הנפלא שלי. האדם שלו אני חב את חיי היפים כיום.
חזרתי לביתי אז שמח ומרוצה מהיום הטוב שעבר עלי אבל רק בלילה הבנתי מה היה הדבר הקטנצ'יק שקצת הפריע לי: לא הבנתי מה זאת אומרת ההיסטוריה של העם שלנו, כלומר, הבנתי אבל לא הבנתי מה זה קשור להיום. לא הבנתי למה המנהל הכיר את היהדות ואף נהג לפיה באופנים מסוימים אך כשהדבר נגע לחייו האישיים הוא היה בדיוק כמוני-לא שומר כמעט כלום.
זה היה הסדק השני בחיי, דווקא בגלל שהערצתי את התנהגותו של המנהל לא יכולתי עם המציאות הזו של 'אני יודע את היהדות אני מאמין באלוקים אבל לא שומר את מה שהוא אמר'.
אבל אני ניסיתי לאטום אותו על ידי דחיקת המחשבות לאיזה תא אחורי במח והמשכתי בחיי.
הלכתי לתיכון הכי טוב בארץ וכמובן התקבלתי ואז הלכתי לצבא והתקבלתי ליחידה מאד חשובה ואיך לא, גם סודית, במודיעין.
אבל הזבנג השלישי והאחרון של חיי קרה דווקא אחרי שיצאתי מהצבא.
הייתי בחור שאיבד קצת את עצמו בצבא וכמו כולם רק רציתי 'להשתחרר' ו'ליהנות'.
בעוד רוב חברי מצאו את מקומם באיזה הודו או מקום מועדף אחר אני דווקא העדפתי להתמקד בחצי הצפוני של כדור הארץ. תכננתי לי מסע עם כמה חברים שיתחיל ברוסיה במלון של הקג"ב. ימשיך בסיביר, בכל מחנות העבודה וזה ואז תכננו ללכת לקנדה שם תכננו טיול מרהיב בכל הארץ הקפואה הזו ולבסוף נסיים בגרינלנד.
הטיול החל כמתוכנן נהנינו עד הגג ברוסיה ועברנו לקנדה. שם התחילו הצרות.
בתכנון המקורי קבענו שאנחנו נעצור קרוב לאמצע קנדה במקום בו היה שבט גדול של אסקימואים בני אינואיט שנעלמו ביום אחד והותירו תעלומה מרתקת שקרצה לי ולחברי. אבל הטייס כנראה לא הבין אותנו טוב או משהו דומה והנחית אותנו באמצע שממה קפואה בלב קנדה.
לקח לנו כמה זמן להבין שהלכנו לאיבוד אבל כשקלטנו הבנו מהר מאד שאנחנו בצרות.
היינו תקועים במקום בלי קליטה בלי מורה דרך בלי כלום עם בגדים קצת גבוליים ביחס למזג האוויר הנורא ועם אוכל שיספיק לנו אולי לשבוע.
ואז גילינו שנגמרו לנו הגפרורים והמציתים שלנו יצאו מכלל שימוש וחבר שלי שעד אז די שתק פתאום נזכר לספר לנו סיפורי זוועה על סופות קיצוניות ועל מפולות שלגים ועוד כל מיני דברים כאלו שפשוט קברו בני אדם במקפיא עוצמתי סטייל צפון אמריקה.
פתאום נזכרנו בכל הטעויות שליוו אותנו בדרך וגם כמובן במי שהביא אותם או שחשבנו שהביא אותם והתחלנו לצעוק אחד על השני ולהאשים עד שהמחנה הקטן שלנו כמעט התפרק.
לפתע, גידי, אחד מהבחורים שבא מבית דתי, אמר שלפי חישובו מחר שבת. ו"אולי בזכות השבת אלוקים יציל אותנו…"
כולנו גיחכנו בבוז אבל לאחר שעבר עלינו לילה מתיש נכנענו ו'הסכמנו' לעשות שבת.
טוב, מיינו את כל החפצים שלנו כפי ההוראות של גידי למוקצה ומותר והכנו את המחנה שלנו לשבת.
אח… איזו שבת זו הייתה. באמת שזו הייתה אחת השבתות הכי טובות ששמרתי בחיי. לא היו כמעט ניסיונות וחוץ מהקושי לשמוח לא היה לנו שום דבר קשה.
שבת נגמרה, שרדנו עוד לילה מתחת למזג האוויר הקנדי וציפינו למותנו בקרוב.
אבל, מיד כשהאיר הבוקר שמענו רעש של מסוק. הסתדרנו כולנו בשורה נאה וניסינו למשוך את תשומת ליבו של הטייס. מסתבר שהצבעוניות של כולנו על הרקע הלבן בלטה לו ולמרבה הנס הוא הצליח לנחות והוציא אותנו והציל אותנו.
במהלך הטיסה שלי לא יכולתי להתעלם מהנס הזה של המסוק שצנח מאמצע שומקום אלינו ושאלתי את הטייס מה הוביל אותו אלינו.
"האמת, היה לכם מזל…" הסמיק הטייס "התבלבלו לי המכשירים! אני לא יודע איך זה קרה לי, מעולם זה לא קרה לי. פתאום המכשירים השתגעו ונכנסתי לאיזור הנידח הזה… הרגשתי כאילו כח על משך אותי לשם… מה אני אגיד לך… כנראה שאלוקים אוהב אתכם. רק אחרי שהעליתי אתכם פתאום הבנתי איך לסדר אותם…"
—
בקיצור, לא אלאה אתכם, אבל המשפט שלו 'אלוקים אוהב אתכם' זעזע אותי. אכן, שמרנו שבת וה' חילץ אותנו. היינו תקועים במקום נידח בלי שאף אחד ידע שבכלל נעלמנו אבל לה' לא חסרות דרכים. הוא בלבל לטייס את המכשירים וכך הוא מצא אותנו וכך גם חילץ אותנו.
תענו לי ברצינות, איך אפשר להישאר חילוני עם כאלו ניסים?
מיד כשחזרתי לארץ הלכתי לסמינריון של 'ערכים' שם גיליתי את האור האמיתי ומאז אני בסיעתא דשמיא בתהליך של התחזקות תמידית. התחתנתי עם אישה צדקת, יראת ה' אמיתית בעלת מידות טובות וצניעות כמוה לא הייתי מוצא בעולם החילוני. נולדו לי ילדים ברוך ה' צדיקים כולם והלוואי שירבו אותי תמיד רק בנחת!
ומאז, ברוך השם, לא עבר עלי יום אחד בו לא אמרתי את פרק ק' בתהילים והודיתי לה' על כך שהציל אותי והביא אותי עד לכאן.
תגובות (0)