חושך

החושך יורד.
השחור האפל והמסתורי ששואב אליו את הכול,
הוא חזק. עוצמתי.
הכוכבים מנסים לעזור אבל הם רחוקים, והמים מבדילים בינינו.
הוא מעמעם את הדרך, מטשטש את המטרה.
אי וודאות. מפחיד.
לפעמים, מגיע משהו, אני נזכר, לזמן קצר או לזמן קצר יותר ארוך, ועוזר. מגרש אותו מעט. מחליש אותו ונותן תקווה.
שומעים רעש. משהו מתקרב, עיגול מסנוור של אור.
סוף סוף אני מצליח להבחין במי שלפניי, שוחה, הסנפיר מתנועע באיטיות ויוצר זרם חלש שמדגדג אותי.
הוא התקרב עוד והדרך התחילה להתבאר. קרן אור חמה חודרת למים, מחבקת אותנו, ומאירה את הדרך. אולי יש מטרה? אולי אנחנו לא שוחים סתם?
הרבה זמן חיכיתי לרגע כזה. במיוחד כשהחושך כל כך חזק.
זאת סירה, והיא נוסעת מהר. כמה דמויות שחורות קמו והתחילו לצעוק דברים.
רק שלא יכנסו לשם.
הלוואתי שיכולתי לצעוק, תברחו!
כלי מלחמה בידם, מבט דרוך בפניהם.
הם לא מבינים שאי אפשר להילחם אתו, בטח שלא לנצח. הוא חזק, שואב ולא מחזיר.
הלוואי שיכולתי לצעוק, לא תצליחו לחזור! לא תצליחו לנצח!
הם קופצים. האור נעלם לאטו.
שקט.
מחזיר לחושך את השליטה.
משאיר בנו תקווה. עד הפעם הבאה.