חושך

הקטע הבא כתוב בלשון זכר, אך הוא מופנה אל שני המינים, הוא מתאר חוויות אנושיות, אך הוא מופנה גם אל כול צורות החיים בעולם:
אני לא יודע אם תשכב, או תשב, או אולי אפילו תעמוד באותו הרגע, אבל בו נגיד שתשכב…
אני לא יודע אם תהיה מוקף בקרובים, אנשים זרים, או שתהיה שם לגמרי לבד, אבל בוא נסכם שלבד…
אני לא יודע אם ברגע זה, ברגע שידייך חסרות התקווה יגששו אחר הדבר האחרון לגעת בו, תאחז בחוזקה בגרונן, בחזך, או בכול דבר אחר, אבל בוא נסכם שזה יהיה החזה…
אז אתה מונח שם, שוכב… לגמרי לבדך, השמש מעליך מתחילה לשקוע, צובעת את השמים הכחולים, הריקים מעננים במעטה אדמדם אחרון של שקיעה, שצבעיו הסמוקים מבצבצים מבעד להרים הגבוהים שמקיפים אותך. עוד מעט יחשיך, מסביבך הכול ריק… שום צליל לא נשמע באופק, אך בניגוד למה שאתה רוצה לחשוב, העולם ממשיך להתנהל כרגיל.
אתה אוחז בחוזקה בחזך, בתקווה חסרת היגיון לעצור את שטף הדם הבלתי פוסק שממשיך לזרום החוצה ממנו, אתה יכול לטעום טעם של דם שעולה בגרונך, למעשה אתה כמעט נחנק ממנו. כבר אין לך כוח להשתעל או לירוק, אז אתה מטה את ראשך הצידה והדם שבפיך ניגר החוצה ומצטרף אל השלולית האדומה שבה אתה מתבוסס. אתה מתחיל להרגיש קור לא מוסבר ומחשבותיך מתחילות להתערפל, "זה לא יכול להיות שכול-כך קר…" אתה חושב לעצמך, אומנם אתה כבר לא מסוגל לחשוב בהיגיון, אתה לא מבין שבחוץ עדיין חם. אתה ממשיך להרגיש איך החיים מתרוקנים ממך, לאט-לאט, זורמים החוצה ביחד עם אותו נוזל אדום, שעכשיו מקיף אותך מכול כיוון. ליבך מנסה נואשות להזרים את הדם אל איבריך החיוורים במאמץ אחרון שמרוקן אותך, פעימה אחר פעימה. אילו רק היה הלב שלך מבין שבניסיונות להפיח בך חיים, הוא בעצם מזרים את דמך החוצה דרך הפער שבחזך, מיד היה מפסיק. בעצם מה הטעם? כך או כך אין לך תקווה. אך אתה, מסיבה לא מוסברת, מסרב לחשוב כך, בך עדיין נטועה תקווה חסרת היגיון, "זה לא יכול להיות… שאני הולך… ל… למות." אתה חושב לעצמך, מוציא את המילה האחרונה בגמגום כאילו אתה מדבר, משתנק שוב מהדם שניגר במעלה גרונך. המצב שלך ברור, אין עוד מה לעשות, אתה תקוע בגופך הגוסס, ברגעיו האחרונים…
אתה רוצה לצאת משם, עדיין לא מעכל את המצב עד הסוף, אך כוח לפניקה כבר אין לך. "מעולם לא ביקשתי את זה! מלכתחילה לא רציתי להיות כאן!" האם באמת יש לך הכוח לחשוב כאלו מחשבות מורכבות?
הקור ממשיך להתגבר וגופך הרועד והחיוור, שכבר לא מסוגל לעשות שום תנועה רצונית, רק ממשיך לשכב שם, פולט עוד דם. ידייך הקרות הרפו מהחזה שלך כבר מזמן, אך הדם ממשיך עוד לצאת, אומנם עכשיו בכמויות קטנות בהרבה, הוא בקושי יוצא בכלל. האם זה סימן מעודד? אם היית מסוגל להפנות את מבטך אל עבר חזך, זה מה שהיית שואל, אבל אתה לא מסוגל, אתה לא יודע כמה דם יוצא בכלל, ולמעשה, הדבר היחיד שאתה יכול לראות הוא השמים התכולים והכהים שמעליך. ברגע שהרגשת שגרונך התייבש מדם, הפנת את מבטך משלולית הדם שבה אתה שוכב אל עבר השמים, לא רצית שדם יהיה המראה האחרון שתראה.
אתה ממשיך להסתכל למעלה, מתאמץ להשאיר את עפעפייך פתוחים, עדיין מסרב למות. כאילו כדי לרמז לך על המצב, ציפורים אוכלות נבלות מתחילות לחוג בשמי הערב, מסתכלות למטה על גופך חסר האונים, נועצות בך את עיניהן, כאילו חושבות, "עוד מעט הוא ימות ואז נוכל לנעוץ בו יותר מאת מבטינו…" איזה מראה נורא! אם היית יכול, היית קם ובורח, רק שהדברים הקירחים והמכוערים האלה לא יניחו עליך את טופריהם, אבל זאת בדיוק הנקודה… אתה לא יכול לברוח, זה בלתי נמנע. אחת הציפורים מנמיכה את מעופה ואתה מזיל דמעה אחרונה, "כבר התחיל להחשיך?"