חור בלב

פעם היה לי חור בלב. ולא היתה סיבה. חששתי ממה שאני עלולה לעשות כשהייתי לבד. מה שרציתי לעשות אך לא אזרתי אומץ. והחור הפחיד אותי כי הוא התרחב, ולא הייתה סיבה. אז שיקרתי לעצמי ואמרתי שזה בגלל שסבתא לא זוכרת מי אני. או בגלל שהוא בחר בה על פני. שכנעתי את עצמי שזה בגלל שאבא לא בא לטקס סיום למרות שהתחננתי. קודם היה לי חור ואז הגיעו הסיבות. אבל החור המשיך לגדול. ואז אבא עזב. הפעם כנראה לתמיד. אז בכיתי והייתי עצובה. שכנעתי את עצמי שזו הסיבה שיש לי חור ענקי באמצע הלב. חור שלא נותן לי לחייך עם העיניים או לאהוב באמת. חשבתי שהזמן ירפא. אבל חלפה שנה והחור נשאר. דודה מתה. ואני לא הצלחתי לבכות. כי יש לי חור בלב. ואין שום סיבה. הוא פשוט שם. לא נותן לי מנוחה.