חורף מבעד לחלון- בהשראת החורף.

ישבתי על אדן החלון. הסערה השתוללה בחוץ. היה קשה להאמין שאפשר לגעת בה, היא נראתה כל כך מרוחקת… הוילונות הלבנים, הדוממים,עמדו בניגוד רב לעצים שהזדעזעו, מעבר לחלון.בהיתי בשמיים הקודרים, המכוסים בעננים אפרפרים, מבשרי רעה.הנחתי את כף ידי על החלון, מרגישה את הזכוכית הקרה מעבירה רעד מחשמל לאורך גופי, משאירה על החלון טביעה לבנה. הנחתי את ידי בהיסוס על ידית החלון…. "לא! מרי,לא!" נשמעה צעקה מאחורי. הסתובבתי לעבר החדר הקפוא,הבוהק בלבן. אניה, האחות, עמדה שם. "אני הולכת" קראתי לעברה. "לא… אסור לך….מרי!" היא צעקה בזמן שהנחתתי עליה את הפטיש הרחב. לא הבנתי למה, הוא תמיד גרם לאנשים להיות בשקט. נוזל אדום ניתז על שפתיה. כעסתי. "אז כן יש כאן ריבה" צעקתי.אף פעם לא הבנתי למה אנשים לא קמים מיד אחרי שאני משתיקה אותם. לא אכפת לי שהם יקומו,רק שיהיו בשקט. הרופא אמר שקוראים לזה מוות, ושאסור לגרום לאנשים למות. למה זה כל כך משנה לו? סך הכל אני משתיקה אותם, זה לא כזה נורא…. הוא אמר שהם לא יכולים לקום יותר. ולא לדבר או לחשוב. אבל למה? זה הרי בחירה שלהם! לא שלי!
אני מסובבת את ידית החלון. רעש קטן נשמע, והוא נפתח. רוח מכה בי. גשם ניתז עליי. פעם ראשונה שאני בחוץ. פעם ראשונה ……. שאני חופשייה. אני עוזבת , צועדת במעלה השביל, ולא מפנה את מבטי לאחור…..כדי לראות את המוסד לחולי נפש.