חופשיה

עצמתי את עיניי חזק ככל יכולתי. ניסיתי לבלוע את הצרחה האילמת שעלתה בגרוני, אבל היא התפרצה מגופי, דוממת לחלוטין, מכאיבה יותר מכל רעש. הלטתי את אוזני עם כפות ידיי בעוצמה, נועצת את הציפורניים בבשר עד זוב דם. דמעה יחידה זלגה על פניי.
לא, לא, לא. לא יכול להיות שזה קורה לי. לא עכשיו. לא!
תצאי מזה. את חייבת לצאת מזה! את לא יכולה להיכנע לפחד הזה פעם נוספת… תעמדי על הרגליים, תפקחי את העיניים, לעזאזל! תעזבי את האוזניים שלך! אף אחד לא צועק עלייך שום דבר!
אני רק רוצה שהכאב הזה יפסיק…
עלטה סמיכה כיסתה את הכול, אופפת אותי מכל הכיוונים. לא ראיתי כלום, רק שמעתי ופחדתי וכאבתי… למה זה לא מפסיק? למה הקולות אף פעם לא משתתקים? למה הפחד לא עוזב אותי? אני רוצה להיות אמיצה! אני רוצה לעמוד על הרגליים ולא לשמוע שום דבר…
תפקחי את העיניים. את לא מבינה כמה צבעים הפחד והכאב מונעים ממך לראות? כמה יופי… תעמדי על הרגליים. תפקחי את העיניים. תראי את הצבעים הכחולים והסגולים והלבנים… לא נמאס לך לראות שחור כל הזמן?
אבל זה יותר מידי כואב…
הקולות הדהדו בראשי, כל אחד מושך אותי לצד אחר, קורעים אותי לאט לאט. ההיגיון מנסה לשכנע אותי לעמוד, והכאב גורם לי להתרסק על הקרקע, פעם אחר פעם, עד שהכול עובר. אחריו, הפחד מנקה את הדם שמלכלך את הכול.
כל פעם מחדש, כל כך הרבה דם…
די. די כבר! תסתמו כבר את הפה! נמאס לי… תנו לי לחשוב לבד! לפעול לבד. לחיות לבד. תנו לי לשמוע רק שקט מכל עבר, לפחות לשנייה בודדה.
שנייה אחת. זה כל מה שאני מבקשת. שנייה אחת של שקט. בבקשה.
בבקשה.
נמאס לי. די כבר. אני רק רוצה להיות חופשיה… תנו לי להיות חופשיה.
בבקשה.