חומות שקטות

חומות נבנות, הלב מסתגר, הנפש בוכה..
אין סביבי אדם, רק שקט..
ואיפה אתם, אלו שקראו לעצמם חבריי?
איפה אתם, אנשים שאוחזים בידי בחוזקה בבקשה לעזרה בעודי טובע בכאבכם?
בעודי טובע בכאבי..
איני מסוגל לדבר כשאני עצוב, איני מסוגל למחות דמעות מעל פנים אחרות כשהבכי מעוור את עיני..
ואני שותק, בוכה לי בחשכה ומביט בכוכבים העמומים..
לאן נעלמה ההבטחה לעזרה?
לאן נעלמתם?
הדמעות מציפות את עיניי והדם מלטף את ידיי.. היכן אתם?
היכן חבריי?
ואיני רוצה שיראו את הבכי, איני רוצה שיראו את הכאב ויברחו..
איני רוצה שאף אדם לא יביט בי כי הדם נוטף מסכיני..
אך זה כבר קורה, אני כבר מוקף בחומותיי ואין אדם שמביט בפינתי.. אני לבד..
חיוך עצב עולה על פניי והדמעות מתערבבות בגשם, גשם דמעות הנופל על פניי בעודי מביט בשמיים השחורים..

מה המשמעות של להיות לבד? של להרגיש בודד?
האם זאת ההרגשה שבבריחה מביתי? בריחה מכלאי?
האם זאת ההרגשה של החומות של שתיקה ודם שמרחיקות כל אדם?
האם זאת ההרגשה כשכבר אינך בטוח אם יש טעם לקרוא לעזרה? כשאתה מפקפק בקול ויודע שאף אחד לא יקשיב גם אם ישמע..
אני עדיין חי, שותק וחבול אך חי..
חומות גדלות ודמעות יורדות, אך חי..
פצעים מתרחבים ומזדהמים על נפשי, אך חי..
ומתי אמות?