חום זה יפה.

עיניה החומות זהרו. היא שסעה את שינייה בשפתה התחתונה, הורודה, הדקה. גבותיה, אפה ומצחה היו מכווצים. היא התרכזה כולה במלכאתה הקשה, העדינה.
היא ישבה על הרצפה, מזיזה את ידיה במהירות. רגליה היו משולבות בישיבה מזרחית, כתפיה היו שמוטות, גבה היה כפוף. שערה החום היה אסוף בצמה שנחה על כתפה השמאלית. היא לא הייתה יפה, אבל היה בה משהו מיוחד. משהו שלא ראיתי באף אדם אחר, באף אישה אחרת. משהו שגרם לה להיות מרוכזת בצורה בלתי רגילה במה שעשתה. קראו לזה להיטות, קראו לזה התלהבות. לא, קראו לזה עוצמה, כי זה מה שזה היה. עוצמה בלתי רגילה, כמו הילה שעטפה וליטפה אותה, מקפצת בשמחת חיים טבעית כמו להבה גדולה. והיא, הילדה ההיא, הקטנה, הייתה נפלאה כמו שאיש לא היה. היא הייתה עוצמתית, חזקה, גאה. היא לא הייתה יפה, אבל היא הייתה כולה עוצמה.
למרות שהייתה קטנה, למרות שהייתה כפופה וכבולה, למרות שהייתה חבולה, הייתה בה עוצמה, עוצמה חבויה שרק חיכתה לפרוץ. עוצמה שאפפה אותה. עוצמה שכאבה את הכאב של הילדה, שאהבה את האהוב שלה, שחיכתה עם הילדה הזו, חיכתה לרגע הנכון לפרוץ החוצה.
יום אחד זה יקרה.