חולת אהבה

וזה נכון שכנראה לא ייצא מאיתנו דבר
ואולי עדיף לי לשכוח ממך כבר
אבל מה לעשות שאני אוהבת לאהוב
מתפשטת חמימות בליבי ואני במצב רוח טוב.
זה מרגיש כאילו אני לא סתם נושמת אלא חיה את החיים,
והריחות והצבעים הופכים לבולטים וממשיים.
וכשאני מתאהבת אני מתחילה פרק חדש
עם דמויות שונות, מקומות אחרים ונעלם השקט – מתחיל פתאום רעש.
ואני מאושרת שהתגברתי על אהבה כואבת וישנה,
או שזו הייתה תחושת הבדידות שאותי פקדה.
אבל זה כבר לא משנה, כי מצאתי אותך,
ועד כמה שזה קיטשי – אני אוהבת אותך.
ועיניך הירוקות לא מניחות לי,
והחיוך שלך מרטיט את ליבי.
ואתה ממש לא עוזר לעניין, אתה יודע?
תפגע בי כבר! תהפוך את זה למייגע!
כי אתה כל הזמן כל כך נחמד,
וכשאני עצובה אתה מחבק אותי חיבוק חם או מחזיק לי את היד.
אתה גורם לי לחשוב שיש תקווה,
אף על פי שאתה מחבב אותי רק בתור ידידה.
וכנראה אני אמשיך לחשוב על הירוק שבעיניך,
ואמשיך לחייך כשאזכר בחיוך שמאיר את פניך.
אבל זה ברור שלעולם לא יקרה בינינו דבר,
כנראה זה הפער בגילאים או סתם הפחד להיפגע כפי שנפגעתי בעבר.
וכנראה בעוד 15 שנה,
כשאזכר בתקופה הזו ובך –
קרוב לוודאי שאחשוב שסתם הייתי טיפשה חולת אהבה,
אבל מה הטעם להיות כזו כשאתה לא אוהב בחזרה?