חויה מעזה

258 יומי מילואים. מי היה מאמין שדני יעזוב את ההתמחות שהיא החלום שלו, ועליה עמל כבר ארבעה שנים, ויגיע לשרת בעזה המאובקת וחסרת הרחמים. החברים שלו אמרו לו: "די, תרמת מספיק, בוא ותסיים את ההתמחות ותתחיל להיות מנתח מבריק", אבל דני לא יכול היה להשאיר את חייליו להילחם לבד.
היום הזה, ה258, לא ישכח ממנו לעולם:
הסיור שלו נכנס לשכונות זייתון בדרום עזה בה לא נותר זכר לעצי הזיתים שעל שמם השכונה קרויה
ולפתע שמע דני צעקת שבר מאחד הבתים: "יא בבא, יא מאמא" ובכי רב.
דני לא היסס, ביקש מתנדב שיכנס אתו לבית, והשאר יחפו מבחוץ.

הסגן אמר לו בשקט: "זה לא המשימה", אבל דני התעלם פשוט כי הוא לא יכול..

בהיכנסם לבית הריח היכה בם: על מזרון ברצפה שכב בחור צעיר עם רגל קטועה שהריקבון פשה בה, והוא גונח מסיוט וקודח מחום.
מסביבו נשים מבוגרות ואחת צעירה בוכות ומקוננות על מר גורלו וגורלם.
כשראו את חיילי צה"ל היו בטוחות שהם "ייוודאו הריגה" והחלו לצעוק, אך דני היסה אותם וניגש לטפל בפצוע. חסימת עורקים ומתן נוזלים וחבישה – כל אלו הרגיעו את הנשים.

דני קרא בקשר לחילוץ הפצוע והסביר לנשים: "hospital hospital"…

כאשר הפצוע הוצא על אלונקה נגשה אל דני הבחורה הצעירה וסימנה לו לבוא אחריה..

הם ירדו לקומת המרתף ושם הראתה לו פתח למנהרה וסימנה שיבוא אחריה.

דני והחייל שלו הלכו בעקבות הנערה עד לעיקול ושם…