חובת האל על הבן

מגדל הפעמון הצמוד לקתדרלה ברגנסבורג היה המבנה הגבוה בגרמניה בשנת 1206. המגדל נבנה לפני כמאה שנים מכספי הביזה שנלקחו מיהודי רגנסבורג בתחילתו של המסע שלימים יקרא מסע הצלב הראשון.
כבר מספר שעות שבאולם הקתדרלה מתקיים משפטו של יהודה, הקצב היהודי, שהואשם במכירת בשר לנוצרי בניגוד לצו המלך ולצו הכנסייה. המון הקהל שהתקבץ לאולם צווח וירק עליו. מספר איכרים הגיעו עם חבילות קש שישמשו למצע עליו יהודה ישרף. מספר ילדים קטנים שהסתננו דרך שורות הכמרים ששמרו על הסדר זרקו עליו ביצים וקמח, וכך מושפל ועלוב הוא שמע את העדים הרבים שעלו לדוכן ופעם אחר פעם אלו היישרו אליו מבט והעידו שהוא מכר להם בשר עוף ואפילו בשר חזיר. יהודה הכיר חלק מהעדים כמתחריו ואת היתר לא ראה מימיו. יהודה התפלל בליבו לישועה ודמיין שעוד רגע הוא יקום ויגלה שהוא אינו במרכזו של מחזה האימים הזה שתוצאותיו ידועות מראש. אך תפילותיו לא נענו.
יהודה הביט סביבו. מולו, ישבו על שולחן עץ גבוה וארוך ישבו שלושת שופטיו, הבישוף קלאוס, ראש העיירה תומאס והאציל מרגולין. למרות הפחד ששיתק אותו התפעם מיפי מהקתדרלה. אולם התפילה המרכזי נישא לגובה רב בזכות תקרת הקמרונות המצולבים שלו שאפשרו את נשיאת המשקל הרב של הגג. מאחורי בימת השופטים, בצד הצר של הכנסייה, ניצב מזבח מוזהב שעליו השקיפו בגאון שלושה חלונות ויטראז' אדירים ומרשימים. הוויטרז'ים הציגו אירועים שונים מהברית הישנה והברית החדשה. יהודה זיהה את סיפור מכירת יוסף, את זיהוי ישו על ידי הכוהן הגדול קייפא ואת מסעו של ישו בדרך הייסורים שכתר הקוצים לראשו וצלב העץ על כתפיו.
הקירות שבצידי אולם התפילה, הופרדו מהאולם הראשי על ידי שורת עמודים רחבה שיצרו חדרים נפרדים רבים. על הקירות נתלו תמונות רבות וגדולות של קדושים וקדושות גרמניים שהוארו באורם של עשרות נרות שהודלקו על ידי מאמינים שהגיעו לבקש ברכה מהגבירות אימגארדיס, איזפריד ואורליה. יהודה הסתכל בבוז ובלעג על כל אותן התמונות ועל כל המאמינים שהעניקו להם מתנות רבות ויקרות ערך וחשב שזוהי עבודת אלילים. למרות סלידתו יהודה הכיר תודה לאורליה כי חגה בשבוע השני של אוקטובר היה עבורו התקופה הרווחית ביותר בשנה. מאחורי יהודה, בכניסה הראשית לכנסייה נישאו שלוש כניסות אדירות מעץ ומספר תאי התוודות מעץ.
בצהרי היום הפעמון צלצל שתים עשרה פעמים ומכת הענבל בזֹוג הדהדה ברעש אדיר באולם הכנסייה. הצלצול הזכיר לכל שעל בית המשפט לצאת להפסקת צהרים, למורת הרוח של הקהל הרב שהגיע וציפה לגזר דין מוות עוד בטרם יגיע צהריי היום.
אב בית הדין, הבישוף קלאוס, התרומם מלוא קומתו. זקנו העבות היה חריג בנופם של אנשי הכמורה שעל פי רוב היו מגולחים למשעי. קלאוס קיבל לכך אישור מיוחד מהארכיבישוף סטפאן כשנודע לו שהזקן מסתיר לסת מצולקת ומעוותת שנוצרה לאחר שהוכה כמעט עד מוות בידי אב מנזר קפדן. לידו ישב ראש העיירה תומאס. הוא קם מייד אחרי קלאוס ומיהר ללשכתו שם חיכתה לו ארוחה דשנה. אחרון נעמד האציל מרגולין שלא יכול היה שלא להסתיר את חוסר העניין שלו בכל המתרחש. כששלושת אלו ירדו מהבימה החלו אנשי העיירה להתפנות מהכנסייה.
"אתה תשאר כאן" הרעים סדרן בית הדין לעברו של יהודה בעוד הקהל התפזר. הטריבונאל חזר לאחר שעה ארוכה. לאחר שהתיישבו שאל הבישוף קלאוס את יהודה האם ירצה להגיב לאשמות. יהודה ידע שאסור לו להגיד שהעדים הנוצרים שיקרו ולכן ענה שדוכס בוואריה, ליאופולד, נתן לו שטר המתיר לו למכור לנוצרים בשר והוא פעל כדין.
"האם השטר מצוי בידך?" שאל תומאס ראש העיירה.
"לא אדוני, כשאסרו אותי לקחו ממני את כל שהיה עלי כולל את השטר וכרגע איני יודע היכן הוא. שנים רבות שאני מוכר סחורות לנוצרים. בשר, דגים, פירות וירקות, והכל מכוחו של שטר זה" השיב יהודה בחשש.
האציל מרגולין ידע שיהודה צודק, הוא עצמו לקוח קבוע שלו. "אני מתקשה להאמין שהדוכס נתן לך שטר שעומד בסתירה לצו הקרולינגי ולצו האפיפיור". אמר בטון מאשים שהלך וגבר.
יהודה ידע שהוא נפל לבור. המשפט מכור. הוא לא ציפה לזאת מהאציל.
"יחד עם זאת" המשיך האציל "אני סבור שאין לשרוף את יהודה".
הבישוף קלאוס הזדקף מיד. "מדוע לא?"
"קיומם של מספר סוחרים בעיר גורם לתחרות ולירידת מחירים. זה טוב לתושבים." ענה.
"יש בזה מן האמת" אמר ראש העיירה בעודו משחק בטבעת הגדולה של ידו, "אבל מה עם הסדר הציבורי? היעלה על הדעת שנאפשר חריגה מהצווים? חייבים עונש מוות למען יראו וייראו ואת כל רכושו להחרים לטובת העיר והכנסייה"
"חריגה מצו האל עבור בצע כסף, מחייב מוות. ביסורים רבים. שריפה על מוקד במרכז העיירה" צעק אב בית הדין קלאוס בעודו דופק על השולחן ומרעיד את כל הנרות שהיו עליו.
"אתה אל תקשקש על צו האל" אמר באדישות האציל מרגולין. "הקתדרלה הזאת מדממת את דמם של אלו שנרצחו ונאנסו כדי שהיא תבנה".
"חילול הקודש" רשף קלאוס.
"אוזני תצלנה" אמר תומאס.
"אתם בוודאי יודעים שאני תורם את כל הכסף שמחזיק את הבניין האדיר הזה, אני זה שנותן איכרים שישמשו כלוחמים ומגינים לעיירה או לדוכס, אז במחילה מכבודכם אני כבר החלטתי מה יהיה גזר הדין." אמר מרגולין בעודו מתרומם. "אתה יהודה" אמר והביט לעברו "אתה תשב בכלא עד שהקהילה תשלם כופר עבורך. מאה מטבעות לכנסיה, מאה מטבעות לקופת העיירה ומאה מטבעות לי."
קלאוס ותומאס הסתכלו האחד בשני. מדובר בסכום נאה ביותר. המחשבה על מטבעות הכסף ריצדו כלהבת אש אדירה שהאפילה על רצונם לשרוף את יהודה, מה גם שמרגולין צדק. "אנו מסכימים" ענו שניהם יחדיו, "ובלבד שיהודה ייזרק לצינוק עד שיפרע התשלום" הוסיף קלאוס. מרגולין הנהן ויהודה הושם בכלא בקומת המרתף של הקתדרלה.
באותו הערב דמות עטופה בגלימה שחורה ניגשה לתאו. הייתה זאת אשתו. נער כנסייה צעיר העביר לה את פסק הדין לפני כמה שעות.
"מה את עושה פה?" שאל בחרדה, "אם יגלו שנכנסת לכאן יהרגו אותך".
אשתו הביטה בו, "תגיד לי איך נצא מזה?" אמרה והחלה לבכות. "מאין נשיג את הסכום הזה?"
יהודה שלח ידו מבעד הסורגים ותפס באצבעותיה. אור הנר שיחק משחק על טבעתה. "את יודעת מה אני מוכר?"
"בשר" ענתה. "אתה מוכר בשר".
"אנשים חושבים שאני מוכר בשר אבל כבר שנים רבות שאני לא מוכר בשר. לא ליהודי ולא לגוי. גיליתי איפה הכסף הגדול." אמר בשביעות רצון.
"איפה?"
"אמונות, ניסים ונפלאות, את מבינה, יותר משהגרמנים מאמינים בישו הם מאמינים באמונות טפלות, בקדושים וקדושות. בכל עיירה מקימים כנסיה או קתדרלה. כל כנסיה רוצה להתהדר בתמונות של קדושים וקדושות. בחדרונים הפרוסים בצדדים, שם נמצא הכסף של הכנסייה. איכרים חסרי כסף באים בכל יום ראשון מתפללים לתמונות ומעניקים להם את כל רכושם במחשבה שאלו יעזרו להם. יותר תמונות, יותר כסף. ככה הכנסייה עובדת. אני הבנתי את זה מזמן. כבר שנים שאני מסתובב בעיירות הקיסרות. בכל שוק שאני מגיע אליו אני מחפש דיוקנאות של אנשים שמתו מזמן שבחייהם היו עשירים מספיק שיציירו אותם אך במותם אף אחד לא יודע לספר מיהם. אני אוסף סיפורי מעשיות מהגויים ולאחר מכן כותב מאחורי התמונה את שמו של הקדוש התורן. מיד לאחר מכן אני מוצא את אב הכנסייה המקומי ומספר לו איך בדרך לא דרך הגיעה לידי תמונה של הקדוש ואז אני מוכר את התמונות ברווח יפה. 300 מטבעות זה סכום גבוה מאוד, סכום שעמלתי עליו שנים רבות, אבל זה בדיוק הסכום המצוי בתיבה חפורה ליד חלון חדר השינה שלנו."
"אני לא מבינה, איך הם קבעו בדיוק את הסכום שיש בידך לשלם?" שאלה.
"המשפט היה מכור. לפני המשפט נפגשתי עם תומאס, מרגולין וקלאוס בנפרד ושיחדתי כל אחד מהם בלי ידיעתו של השני. הצלחתי לגרום להם להסכים לקנס כספי. אפילו שיחדתי את איש הפעמונים שיצלצל בשעון מוקדם כך שכל הצופים ילכו לביתם לאכול ואז הם יוכלו לקבל החלטה ללא קהל מיותר. את מבינה, ניצחתי את הקרב עוד לפני שהתחיל." השיב בשביעות רצון.
עכשיו הגיעה תורה של אשתו ללטף את אצבעותיו. "בגלל שנעצרת לא הצלחתי להגיד לך שגם הקהילה שיחדה אותם. שילמה להם 100 מטבעות לכל אחד. כנראה שיש כאן יותר ממנצח אחד." אמרה בעצבות.
"מה? מאיפה הקהילה גייסה את הכסף?" שאל יהודה.
"מרגולין הלווה לנו בריבית" השיבה.
יהודה הביט בעיני אשתו המתוקה והעצובה. משהו בגאוותו נשבר "ככה זה ששני הצדדים מאמינים. אמונה באל זה מחייב, מחייב את האל, לכן האל צריך לחלק ניצחונות לכל המאמינים שלו.