חדר זר

כרגיל, התעוררתי בחדר זר.
אני כבר מזמן הפסקתי לקוות שאתעורר בחדרי.
סגנון חיי לא ממש מאפשר תקווה שכזו.
זה יהיה די מטופש להאמין שדבר כזה יכול לקרות.
הבטתי בחדר, ולא זכרתי דבר מהלילה הקודם, לא שזה חדש לי.
אני מניחה שאתם חושבים שהפיתרון פשוט, נכון?
פשוט להפסיק עם זה, להפסיק לשתות, להפסיק לעשן, והכי חשוב, פשוט להיות אדם נורמלי.
ותאמינו לי, הייתי עושה את זה, אבל זה מה שנורמלי בשבילי.
להתעורר בכול בוקר במקום אחר, עם אדם אחר בקצה השני של המיטה.
והאמת, שאני לא מכירה שום סגנון חיים אחר.
טוב, הכרתי פעם.
אבל זה היה מזמן, והדבר היחיד שאני זוכרת מאותה התקופה, היה שהייתי מאושרת.
ואולי העובדה שאני לא זוכרת כמעט דבר מאותה התקופה, מראה שלא היה הרבה לזכור.
ואולי, זה מראה שיש דברים שאני מעדיפה לשכוח.
ואולי, אני פשוט סובלת מפגיעה בזיכרון לטווח הארוך,
אלוהים יודע מה סגנון החיים הפרוע שלי כבר גרם לי.
אבל אני לא מתכוונת להפסיק איתו.
כי נראה שבכול פעם שאני מתעוררת במקום אחר, עם אנשים אחרים, ובסיפור שונה,
אני מרגישה יותר קרובה לעצמי.
ואני יודעת שעם אפסיק עם זה עכשיו, לעולם לא אמצע את עצמי.