חדי קרן, מפלצות והבדידות הנוראית

אני יודעת שהוא שוכב על ידי, יכולתי להרגיש את המזרן זז עם כל נשימה שלו, אז למה הרגשתי כל-כך לבד לפתע?
"על מה את חושבת?" הוא שואל, כאילו חושב שזה יעזור לגרש את השתיקה, אך אני די בטוחה שאפילו מגרש שדים מוסמך לא יוכל להיפתר ממנה, משום שלאחרונה נראה שהשתיקה היא רוח רפאים עקשנית שלא מוכנה לעזוב אותנו.
"על חדי קרן, מפלצות מתחת למיטה ועל הבדידות הנוראית שלי." אני לא בטוחה למה אמרתי את זה כך, למה עשיתי צחוק מהרגשות שלי, אך ברגע בו הוא צחק הבנתי את זה.
הצחוק שלו היה אחד הדברים האהובים עליי, הוא לא הופיע לעיתים קרובות, אך כאשר הוא הופיע, הוא היה ממשיך לצחוק עד שהדמעות עמדו בעיניו ובטנו כאבה.
רציתי להצטרף לצחוק שלו, תמיד עשתי זאת אפילו כאשר לא רציתי, אך משום מה הצחוק שלו לא הוציא ממני אפילו חיוך הפעם, ואני מניחה שזה מה שעצר את מצחוקו, דממת המוות שלי.
אני לא יכולה בדיוק להסביר את המצב הזה, אנחנו הרי אוהבים אחד את השני, והכל הסתדר לנו, הכל פשוט כל-כך נפלא, חוץ מהקטע בו נראה שמערכת היחסים שלנו לא תשרוד אפילו עוד שבוע.
"מה קרה לנו?" אני שואלת בסופו של דבר, ומפנה את מבטי אליו, חושבת שאולי אם אביט בו מספיק זמן ההרגשה ההיא תחזור, ההרגשה שהייתה לנו בתחילת הזוגיות, זו שאמרה שהכל יהיה בסדר.
הדרך בה הוא הביט בי הייתה נואשת, ואני ידעתי שאני מביטה בו אותה צורה, היינו שתי ספינות טרופות באמצע האוקיינוס, וחיכינו שמישהו יאמור זאת בקול, חיכינו שמישהו יאמר לנו שאנחנו צריכים להמשיך הלאה.
"אני לא יודע."