חבר

כשתום הגיע אל מפתן הדלת הוא הופתע לגלות דלת בצבע ירוק בהיר, מסיבה כלשהי הוא ציפה למצוא דלת חומה, סטנדרטית. הוא גם ציפה להגיע לבניין קומות ולעלות מספר קומות במעלית אך במקום זה הוא הגיע לבית קרקע עם גינה. עניין הקומות לא הפתיע אותו כמו צבע הדלת. לפתע הוא התחיל להסס, והתחיל לשקול לחזור על צעדיו. תקף אותו דחף בלתי מוסבר לעזוב את המקום כמה שיותר מהר. למרות הדחף, תום פשוט עמד שם. בעודו מתחבט עם עצמו ומנסה לעזור את האומץ להקיש בדלת, הוא בהה בנקודה לא מוגדרת מעל הדלת.

הסיפור התחיל בקיץ, כשתום יצא לטיול באיטליה, הוא היה באיטליה כשהיה צעיר אך לא זכר הרבה מהטיול והחליט לטייל בעצמו. הוא אף פעם לא היה מטייל גדול ולא ידע כיצד להתכונן לטיול. לבסוף הוא החליט להצטרף לטיול מאורגן שהוצע במחיר סביר, לקח חופשה מהעבודה וטס לאיטליה. הטיול היה די מאכזב וקצת זקן לטעמו. יום אחד כאשר הקבוצה שהתה במלון באזור הידוע במסלולים רבים של הליכה למרגלות הרים ולפסגות של הרים, תום החליט שהוא מתפצל מהקבוצה ליום אחד ועושה את אחד המסלולים האטרקטיביים באותו האזור. הוא פנה אל עמדת ההסברה בבית המלון ושם הנציגה החביבה עזרה לו לבחור בטיול שעניין אותו.

בשעת בוקר מוקדמת תום יצא אל המסלול, המסלול היה מרהיב, הטבע היה עוצמתי ותום התענג על כל רגע. הוא נהנה מזמן עם עצמו, מוקף בצמחייה ונופים מרהיבים. עם חלוף הזמן תום החל להרגיש שהוא מפספס משהו בחוויה. הוא לא הצליח להביא את עצמו למצב של מודעות מוחלטת למה שמפריע, לו אך התחושה ריחפה מעליו והכבידה על כל הטיול. ואם זאת, במקביל אותה התחושה נתנה לכל החוויה גוון עמוק שאדם אינו חווה באופן שגרתי. כאשר תום הגיע אל פסגת ההר הוא התיישב על האדמה והתבונן בנוף. באותו הרגע התחושה התחילה להתגבש למשהו יותר מוחשי שהחל לצוף על גבי התחושות העמומות שחלפו בגופו העייף, אך מסופק, ממספר שעות של הליכה מאתגרת. באותו רגע הוא יכול היה להרגיש שהוא שוחה באותה בתחושה, אך עדיין לא הצליח להסביר לעצמו מהי. הוא התנחם זמן מה בחמימות של התחושה עד שהחליט לעשות דרכו במורד ההר.

באותו הלילה כאשר שהה במצב ביניים שבין ערנות לשינה, הוא לפתע נזכר ומיד התעורר. הוא נזכר במשהו, רוח קרירה, צמחייה מסביב, אך מהר מאד הזיכרון החל להתאדות כחלום שמתפוגג כאשר מרפים מהיאחזות בפרטיו. הוא התעורר, "במה נזכרתי" הוא שאל את עצמו שוב ושוב, אך התשובה לא הופיע. במשך שעות תום לא הצליח להירדם אך לבסוף השינה חיבקה אותו. עם בו הבוקר תום הודיע למדריך של הקבוצה שהתכוננה להמשיך אל היעד הבא, שיחבור אל הקבוצה בעוד יומיים והסדיר לעצמו לילה נוסף באותו המלון. לאחר מספר שעות הוא החל דרכו במסלול נוסף באותו האזור, הפעם התחושה נשבה ברוח הקרירה שעברה על פניו לעיתים אך לא לקחה משכן קבע בליבו כמו ביום הקודם.

באותו הלילה הוא נזכר. הוא כבר היה פה, לא בהכרח במקום בו נכח כרגע אך הוא כבר היה במקום דומה, לפחות דומה בתחושה. אך הדבר שהכי הסעיר את ליבו היתה העובדה שעכשיו הוא זכר שהיה שם מישהו אתו. הוא לא זכר את השם אך תמונות מעורפלות החלו לקחת מקום בתודעתו ואותן התמונות נטפו באותה התחושה שריחפה סביבו בימים האחרונים.

כאשר חזר הביתה ודיבר עם הוריו הדרך אל הדלת הירוקה כבר החלה להיסלל. הם הזכירו לו את החברים של המשפחה. הם סיפרו לו איך בנם היה מתארח אצלו, איך הם היו ישנים ביחד בחדר, איך הם היו קושרים את הסדין מהדלת אל החלון ויוצרים מאין סככת בד וקובעים שזהו המחנה שלהם. איך הם היו נוהגים לטייל ביחד ואיך הוא וחברו היו רצים ומשתוללים תוך כדי המסלול. הם סיפרו לו איך הקשר פשוט התנתק כאשר היה ילד. זה הרגיש טוב, הזכירו לו משהו יקר שנעלם בסבך הזיכרון שלו. עברו מספר חודשים מרגע ההבנה ועד שהגיע אל אותה הדלת הירוקה אך הדרך כבר נסללה, הוא גילה חלק מעצמו והוא צריך היה להבין, לראות, להכנס.